"טייק מי אאוט", להיט הפריצה שלה מלפני חמש שנים, הפך את הרביעייה הסקוטית לאחד השמות הלוהטים ברוק, ונותר אחד מחורכי הרחבות מבוססי הגיטרות המוצדקים של העשור. אלא שהמעריצים, ובתוכם כמות עצומה של תקשורתנים, שנתלו בפרנץ פרדיננד כאופציה בריטית טרייה לרוק זוהר עדכני, מודע, ממזרי ולהיטי, גילו כבר באלבומם השני והקודם, שלחבורה הזו פשוט אין את זה. כלומר, הם להקת רוק טובה, טובה מאוד אפילו, אבל מליגה ב' או ג'.
השלישי של פרנץ, "הלילה...", מחדד עוד יותר את זהותם כפחות להקה גדולה, חדשנית, מטלטלת ובלתי צפויה, ויותר כהרכב קטן ואמין בתחומו, תחום יחסית מצומצם. הרבה יותר קרובים, למשל, להרכב רוק עכשווי אך מסורתי כמו "הקוראל", מאשר למאורות תמיד נוסח הקינקס או דיוויד בואי, שהוזכרו בצמוד לשמם לפני חמש שנים.
אלבומם החדש מיילד אכזבות בעיקר בקרב מי שראו בהם בעבר כיותר מסך כישוריהם ויכולותיהם, ושמיהרו לקשור להם כתרים לא מוצדקים. דווקא מי שמגיע עם מינימום ציפיות יכול למצוא פה אלבום רוק בריטי אמין מאוד. אלכס קפרנוס ושות' מנסים עדיין לשחזר את החילופים הקצביים ואת הסאונדים של להיטם הכי גדול, אבל, ייאמר לזכותם, הם נשמעים כמי שחשים נינוחים בעורם. הלהקה שלהם כנראה כבר לא תכבוש את העולם, לא בשנית, והאנחה של מעריציהם הוותיקים נוגעת ללב - במקום כנופייה צבעונית ויצרנית כותרות, הם נתקעו עם פועלי גיטרות די אפרוריים.
אז כן, אין פה הרבה מדי אקשן מסעיר, וקפרנוס של הסיבוב הזה לא יהיה חביב המגזינים שהיה פעם, אבל "Twilight Omens" ו"Send Him Away" הם שירים מצוינים שהיו מקבלים מקום של כבוד אפילו בקטלוגים של כותבי שירים דגולים כמו בואי או ריי דיוויס מהקינקס. הקטע החלש באלבום, "lucid dreams", מתפתח כמעט בכוח למעין ניסיון punk-funk אלקטרו-רוקי ארוך בנוסח אל.סי.די סאונדסיסטם, אך נשען על לחן מהחלשים באלבום וקורס ממחסור ברעיונות הפקתיים חדשניים או מעניינים.
לסיכום - הלך הקטע, נעלמה ה"מאגניבות", אבל חלק מהשירים לגמרי שווים.
