חייב להודות שלהופעה של U2 ברומא הגעתי בגלל אשתי. זו הלהקה שהיא מעריצה מאז הייתה נערה מתבגרת בכפר סבא, ולרגל יום השנה ה-13 לזוגיות שלנו זרמתי עם הרצון העז שלה ליסוע ולסגור מעגל עם בונו ברומא. וכך יצא שהגענו לסטאדיו אולימפיקו בשתי דרגות שונות של התרגשות: היא - כמעריצה שרופה, ואני - כמחבב ומעריך בלבד. אבל הערב שעברנו איתם, גרם לי לעלות בסולם לדרגת "מעריך ממש" ואף "מוריד את הכובע".

דבר ראשון, מוכרחים להודות ש-U2 היא תופעה נדירה בתולדות המוזיקה. להקה שקיימת מאז 1976, ופעילה ברצף בלי להתפרק ובלי שאף חבר להקה יוחלף או ימות בנסיבות טרגיות, תוך שמירה על יציבות ולכידות שלמיטב ידיעתי וזכרוני אין לה אח ורע בז׳אנר. בטור הנוכחי U2 מבצעת את כל האלבום "The Joshua Tree" בשלמותו, מההתחלה ועד הסוף לפי הסדר, במלאת 30 שנה ליציאתו. בחירה הגיונית וראויה גם ברמה האמנותית וגם ברמה השיווקית: זה האלבום שהפך אותם מלהקה אירית מרדנית ואנרגטית לסופרסטארים שכובשים מצעדים בעולם כולו ובאמריקה בפרט. גם אני אישית הכרתי אותם לראשונה דרכו. יש בו 11 שירים מצוינים, כמעט ללא נפילות, שתי בלדות אדירות ("With or Without You" ,"I Still Haven't Found What I'm Looking For") ומידה נכונה של אמירות פוליטיות וחברתיות.

אבל כמו תמיד אצל U2, כשזה מגיע להופעה חיה, יש עוד משהו מעבר למוזיקה ולפן הבידורי, קוראים לזה ערך מוסף, משהו שאין למרבית להקות האיצטדיונים האחרות, כמו נניח גאנז נ' רוזס. ויסלחו לי מעריצי גאנז שעדיין מנגבים את הזיעה והריר שהגירו בפארק. מופע של U2 הוא תמיד הרבה יותר מאסופת שירים, ודי לעלעל בהופעות שליוו בעבר את האלבומים הגדולים שלהם: "Achtung Baby", "Pop" ו-"Zooropa". למעשה זו להקת הופעות כל כך ענקית ומתוחכמת, שהם גרמו לי כמעט לשכוח שנואל גלאגר חימם אותם במופע הזה.

האיש, שהיה המנוע היצירתי של להקת אואזיס וכתב כמה משירי הרוק שאני הכי אוהב, הגיש סט חימום אנרגטי שבו שילב שירים של ההרכב הנוכחי שלו (Noel Gallagher's High Flying Birds) עם כמה מהבסט אוף של להקת האם (והאח) כשאיתו על הבמה חברי אואזיס למעט אחיו ליאם כמובן. "Champain Supernova", "Don't Look Back In Anger" ואפילו "Wonderwall" הוגשו על ידו בגישת "שלמה ארצי", כלומר הוא שר את המלודיה המוכרת עם כל מיני שינויים קטנים. עשרות אלפי האיטלקים שנאספו באיצטדיון המרהיב אמנם הצטרפו בפזמונים, והצמרמורת עברה בגוף כששאגנו ביחד את מילות הלהיטים הגדולים, אבל זהו. גלאגר, 20 שנה אחרי השיא של להקתו, לא הצליח לגעת ב-70% מהנוכחים והיה לא יותר מאנטיפסטי חביב לקראת המנה העיקרית. ולא ייאמן שאני כותב את השורות האלה על מנהיג הלהקה שאהבתי כל כך בשנות התשעים.

15 דקות אחרי שנואל והפרצוף החמוץ-תמידית שלו פינו את הבמה, פרץ לפתע התיפוף מרטיט הלבבות שפותח את "Sunday Bloody Sunday". אחרי תיבה אחת נדלק הספוטלייט על דה אדג׳ ונכנס ליין הגיטרה האלמותי של השיר הזה, ואז הופיע בונו והרעיד את הקהל עם ה"או או או" המוכר כל כך, בקולו הבוהק והאדיר, בזמן שהקהל נענה לו מיד בשירה מלוא הגרון. ארבעת חברי U2 עמדו על הבמה הענקית לפני מסך הוידאו הרחב מאוד, שנראה כמו עשוי מקרטון, עליו הוטבעה צללית ענקית אך מינימליסטית של עץ יהושע. אלא שבשלב זה המסך נותר כבוי וריק מתמונות, כמו כדי להוכיח שבני הכמעט 60 שעל הבמה הם עדיין אותה להקת רוק שמושתתת על שלושה נגנים מוכשרים וזמר נמוך-ענק אחד, ומסוגלים להעיף 40 אלף צופים בלי שום פירוטכניקה.

והם אכן העיפו כבר מההתחלה כי אחרי שיר הפתיחה המוחץ הם המשיכו ל-"New Year's Day" הענק לא פחות, ואחריו בעוד שדה אדג׳ מכשף את האיצטדיון עם הפתיחה של "Bad", בונו ביקש להרים את האורות על הקהל וריכז את הנוכחים לתפילה משותפת שהערב הזה יהיה בלתי נשכח. במהלך השיר עצמו הוא גם נתן לקהל רגע אחד כזה כשעל רקע הליווי של "Bad" החל לשיר את "Heroes" של דיוויד בואי. בחירה לא מקרית בכלל שאפשר לכתוב עליה לפחות שתי פסקאות, בהזדמנות. בשיר הרביעי "Pride (In the Name of Love)" נדלק המסך סוף סוף ועליו הופיע הטקסט של מרטין לותר קינג (האיש שעליו נכתב השיר במקור), מתוך הנאום המפורסם שלו על חלום השוויון ובזאת נחתם שלב המשחק המקדים.

מכאן החל הפרק בהופעה שהוקדש לאלבום "The Joshua Tree". השירים הוגשו לפי הסדר. החל מ-"Where the Streets Have No Name" ויחד איתו נכנס גם המסך הקרטוני לשימוש במלוא הדרו והתגלה כבעל רזולוציה מטורפת, כשלכל שיר מותאמת עבודת וידאו ארט מרהיבה. בניגוד לרוב ההופעות באיצטדיונים, בפרק הזה כמעט לא הוקרנו קלוז-אפים של חברי הלהקה לטובת הצופים היושבים רחוק, אלא ויזואליה משלימה, סרטים ברזולוציית 4k שעוסקים בתמה המרכזית של האלבום - אמריקה. מהפנטים, ריאליסטים ומסוגננים להפליא, מסמנים לאן הולכת ההופעה הזו.

בונו לקח את הזמן בין השירים ודיבר אל הקהל, בטור הזה הוא לראשונה מגיש את עצמו ללא מעטפת גרנדיוזית או משקפי זבוב: הוא מדבר בגובה העיניים, בענווה וברוך, משלב משפטים ארוכים באיטלקית, מלהיב את הקהל ומנסה לגרום לנוכחים  להאמין שכל אחד מהם יכול לשנות את העולם. הוא יוצא נגד מגמת ה"הייטרס" ומבקש לזכור שכולנו שווים ושואפים לחיות בשלום.

אפשר להתייחס לזה בציניות אבל חרדת הקודש בביצוע השירים ועוצמת הכוונה שלו בכל מילה וצליל הן לגמרי אותנטיות. הקהל האיטלקי נסחף איתו, המשיך לשיר את מלודיית ה"או או או" של "With Or Without You", גם אחרי שהשיר נגמר כאילו מדובר במשחק כדורגל של יובנטוס. ועל פניו של בונו רואים את ההתרגשות מהמחווה. בונו מכריז על סיום הצד הראשון ב"קסטה" של ג׳ושוע טרי, קריצה לאלה ששמעו את האלבום הזה בימים שבהן היו קסטות ותקליטים, וממשיך מיד לצד השני. האדוקים שבין מעריצי הלהקה (אשתי למשל) לא מאבדים התלהבות, וממשיכים לצרוח את המילים בגרון ניחר, אלא שניתן לראות כיצד חלקים נרחבים בקהל מנצלים את חמשת השירים הבאים כדי לנוח מעט לפני ההדרן.

מיד כשהלהקה יורדת מהבמה לפאוזה המתבקשת, מופיעה על המסך דמותה של נערה סורית בת 15, שמספרת בסרטון דוקומנטרי מסוגנן ומרגש על החלום שלה להיות עורכת דין שתילחם למען חסרי הישע, כשברקע נראה מחנה הפליטים העצום והשוקק שבו היא מתגוררת בירדן. בקולה הצעיר מבקשת הנערה מהקהל של U2 שלא ישארו אדישים למה שמתחולל בסוריה ואת המסך ממלאות זוג עיניה המתחננות. זהו רגע שבו הקהל האיטלקי משתתק ומשתנק, ושמוביל לרגע השיא הבא בהופעה כשההדרן נפתח עם "Miss Sarajevo", ויוצר חיבור ישיר בין מלחמת האזרחים הנוראית שהתחוללה ביוגוסלביה בשנות התשעים לבין המלחמה המשתוללת בסוריה בימים אלה.

ההדרן ממשיך ברצף סוחף של להיטים מהאלבומים שבאו אחרי ג׳ושוע טרי: מתחיל עם "Beautiful Day" ונחתם בבלדה האולטימטיבית "One", שמקבלת גם היא משמעות פוליטית חדשה בקונטקסט של המופע. וכשבונו שואג "אנחנו אחד אבל אנחנו לא זהים, אנחנו מוכרחים לשאת אלה את אלה", ברור שהוא מדבר לא רק על יחסי הכוחות בתוך זוגיות, אלא גם על יחסים בין עמים. בסיום הם בוחרים לבצע שיר חדש מהאלבום הבא רק כדי להזכיר לנוכחים וגם למנהיגי העולם שהם ממשיכים ליצור ולא מתכוונים להרפות.

ובזאת מתבהרת התמונה הגדולה שנבנתה כמו פאזל לאורך הערב המיוחד הזה. בונו חטף לאורך השנים לא מעט לגלוג, והואשם לא פעם בציניות על פעילותו האינטנסיבית למען זכויות אדם, אבל לכל מי שמביט ברפרטואר של הלהקה ברור שזוהי אחת מהליבות היצירתיות שלו, שעוברת כחוט מקשר מתחילת הדרך ("Sunday Bloody Sunday") דרך השירים ב-"ג׳ושוע טרי" ותמשיך, כך נראה, גם לאלבום הבא.

זה שבונו הוא פרפורמר ענק, שיודע ללטף ולהטיף, ללחוש ולזעוק, את זה כבר ידענו. זה של-U2 יש שורה ארוכה ומכובדת של המנוני איצטדיונים אדירים, גם זה בלתי ניתן לערעור, אבל הבחירה להציב בפני הקהל האירופי השבע את האמת הקשה שנמצאת במקום אחר דורשת תעוזה ואומץ, ומראה שהאיש מחויב לנושא באופן טוטאלי. דווקא בימים שבהן נשיא ארצות הברית (וגם הממשלה פה בישראל) מלבה את השנאה והפילוג, הוא בא לדבר על שלום, שוויון ושותפות גורל. וזהו כנראה הדלק שגורם ללהקה הזו להמשיך לעבוד ביחד 41 שנה ברצף: השאיפה לזעוק במוזיקה עבור אלה שקולם לא נשמע.

בדרך החוצה פאולה ניגשת לקנות לעצמה חולצה של U2 וקונה לי בהפתעה חולצה של נואל גלאגר. לא נעים לי להודות בפניה, שאחרי הניצחון המוחץ של הערב הזה, ביציאה מהסטאדיו אולימפיקו, אני מוכן להחליף איתה חולצות.