לא רבים הם אומני הפופ שהספיקו להחזיק כל כך הרבה זמן עד שזכו לחזות ברטרו שמכוון אל החומרים המוקדמים שלהם. מעטים עוד יותר הם אלה שממש לקחו חלק ברטרו כזה: מדונה הגיעה לשם, ג'אנט ג'קסון נגעה בזה. וקיילי מינוג? קיילי מפלרטטת עם הרגעים הראשונים של הקריירה שלה כבר כמה שנים (אחרי עשור של התכחשות גורפת לבובת-המפיקים של 1988). אבל רק באלבומה החדש "אפרודיטה" - ה-11 במספר - היא באמת צוללת לעומק העניין הזה: שחזור - בתקווה לשדרוג - של סאונד ההיי-אנרג'י המסונתז שרקחו עבורה סטוק-אייטקן-ווטרמן לפני 20 שנה ויותר.
הגיעה לאלבום הזה מעמדת ניצחון
נשמע כמו הרפתקת וינטאג' חתרנית? הלוואי. הרי קיילי פחות או יותר הולכת ומשתבחת עם השנים, וצברה כבר יופי של רפרטואר פופ-דאנס מתוחכם ומרשים (לא כולו ישב על סינגלים, אגב - שווה לבדוק). "X", אלבומה הקודם, לא היה סוכרייה מהודקת ומוצלחת כמו קודמו "Body language", ובטח לא שוס מסחרי כמו "Fever" שלפניו. אבל האלבום עדיין הכיל כמה רגעי-קיילי מושלמים כמו "The one" ו-"Wow", ומפתיעים כמו "2 hearts", ובעיקר "Nu-di-ty" המבריק. הוא הבהיר שהנסיכה האוסטרלית יודעת בדיוק לאן היא מכוונת ואיפה היא פוגעת. כל המפיקים הנכונים של הרגע נשלפו (קלווין האריס, בלודשיי & אוואנט), כל הרמיקסים המפציצים נוגנו, וכל הסטייליסטים נאנחו באושר.
לאלבומה החדש "אפרודיטה", היא מגיעה אפוא מעמדה מנצחת. ולראייה, בדיוק 22 שנים אחרי שאלבום הבכורה שלה היכה את המצעד הבריטי מתמקם האלבום "אפרודיטה" בראשו מיד עם צאתו. הסינגל המוביל, "All the lovers", נהנה אף הוא מהצלחה חלקית, ומגלה סאונד אלקטרו חד ויעיל (וקליפ סקסי ביותר), ולנו לא נותר אלא לשים פליי, לפתוח את הפה ולחכות לממתקים.
לא מביך, אבל חיוור, משעמם ובעיקר צפוי
אבל האכזבה לא מחכה הרבה בטרם היא מתגלה לאוזן. "אפרודיטה" הוא אלבום די חיוור, זהיר ורפה, למרות הכוונות הטובות ומאגר השמות הגדולים המפאר את עשייתו. הוא מוקפד מספיק כדי לא להביך או לקרטע, מתוחכם מספיק כדי לרתום את 2010 לעניין ה-1988 שלו, אבל התוצאה הסופית די עבשה ומשעממת, ובעיקר - צפויה.
זה מתחיל כבר בבחירת המפיק: סטיוארט פרייס, פעם ילד בריטי גאון וטרנדי והיום מפלצת-לייבלים עשירה, הוא הימור די כושל, ולא כי הוא לא טוב במה שהוא עושה, אלא שחמש שנים אחרי "Confessions on the dancefloor" השכרת שירותיו ממצבת את קיילי בדיוק איפה שהיא לא צריכה להיות - מלקטת השאריות של מדונה (ואלוהים יודע שאחרי "Hard candy" לא נשאר הרבה מה ללקט). פרייס עושה בדיוק מה ששילמו לו עליו ומספק סאונד דיגיטאלי נוצץ וממוסטר בכבדות, ולא גרם אחד של סטייל מעבר לזאת.
אלוהי דאנס אירופאים טומנים ידם בצלחת
ופרייס הוא לא היחיד שהופקד על המשימה: אלוהי דאנס אירופאים אחרים טומנים ידם בצלחת - ריצ'רד אקס, כפרה עליו, מקבל קרדיט על השיר הנועל, חברי "סווידיש האוס מאפיה" הוולגריים עשו פה קטע, ואפילו קלווין האריס חוזר ומופיע - חמוש בשמועות על רומן בינו לבין קיילי, המבוגרת ממנו בעשור וחצי עוד מהאלבום הקודם. אף אחד מהם לא מצליח להציל את "אפרודיטה" מרצף פילרים מפוהק קלות, וזאת חרף הצליל המועדוני, האנרגטי ואף האגרסיבי מהרגיל שקיילי מנפיקה כאן. מגדיל לעשות טים רייס-אוקסלי, מנהיג להקת "קין", המייבש את הדעת בשיר השקט של האלבום "Everything is beautiful".
12 שירים יש ב"אפרודיטה" הזה, ואף אחד מהם לא מביא את המינוגית לשיא חדש. רגעים חמודים בודדים נרשמים בכל זאת. ב-"Put your hands up", שנרקח ע"י סטרטסמית'- בימים כתיקונם רמיקסר של כוכבות כמו ק$שה וליידי גאגא. כאן הוא הולך עד הסוף עם סוגיית שחר-הניינטיז שפתחנו בהתחלה, וכמעט מזכיר את "Better the devil you know" בלי להישמע צולע או מפגר. גם שיר הנושא, כוחני ובומבסטי יחסית לקו המינוגי הרגיל, זוכה גם הוא לציון עובר. ולקראת הסוף "Looking for an angel" הוא כמעט המנון דיסקו- מתבקש, קופצני ועתיר שכבות. את שאר האלבום קל מאוד לשכוח, כולל הסינגל הבא שייצא ממנו "Get outta my way".
הקול הקטן והאוורירי לא מהווה בעיה
קיילי מינוג כבר מזמן לא כפופה למגבלות הקוליות שלה עצמה. באלבומיה האחרונים למדנו כי היא הפכה את המינוסים לפלוסים, מצאה את הצבע המרילין-מונרואי שהכי מחמיא לגרון ולחומרים שלה, ונשמעת פיקס גם בלי עושר גווני או שפע אוקטאבות. בתחום זה "Aphrodite" אינו יוצא דופן. הקול הקטן והאוורירי של קיילי לרגע לא הופך כאן לחיסרון, ואין סכנה שאיזה ג'וס סטון הייתה יכולה להוציא יותר מהחומרים האלה.
אבל כשעל כס המפקד יושבים איזה יאיר לפיד אלקטרואידי זחוח ומדושן, ולצידו כמה מפיקי- פילרים מקצועיים כמו אנדי צ'טרלי ופרייזר ט. סמית' ובהמות-מסחרה צפון אירופאיות, אין מה לצפות לתוצאה אחרת. זה לא גרוע, זה לא מפגר, זה סתם שקוף ומאכזב.
אם הגימיק של רטרו-לתחילת-הקריירה לא יישחק את עצמו עד שייצא האלבום הבא שלה, אולי שווה לקיילי לקבור את המשקעים ולשלות מן הארכיון את השלישייה שהמציאה אותה, סטוק-אייטקן-ווטרמן, לכדי רנדה-וו סוער ומסקרן. בינתיים, ייטב לנו אם נאזין דווקא לחומרים מצוינים אחרים שקיילי הקליטה בשנים האחרונות, אשר דלפו לרשת ולא יצאו בסופו של דבר. למשל " Excuse my French" מהגרסא המוקדמת של "X", או "The spell of desire", שהפיק עבורה מיילו - סקוטי אחד שהיה חם גם הוא לפני כמה שנים, ויש מצב שהיה עושה עבודה הרבה יותר טובה על "Aphrodite" מכל הבררה הזאת שהתעלקה עליו. מזל שהיא עדיין פצצת-על.