לא ברור מה קרה ל-"30 שניות למאדים" מאז הוצאת אלבום הבכורה שלהם, לפחות לא מבחינה מוזיקלית. מאלבום עם שירים מלאי כוונה ומשמעות, שיכולים להשתמע לשני (אם לא יותר) צדדים, הפכה הלהקה הזו להרכב המנונים וילדות צווחות, טוויטר עמוס לעייפה ובעיקר סגידה ברמות הזויות לג'ארד לטו. והנ"ל, הוא בכלל עסוק בלשנות את צבעי השיער שלו על בסיס יומיומי (אם לא יותר) ולשפשף את כישורי הנחיית השירה בציבור שלו, אה-לה-קליפורניה.
לזיק הכועס ההוא בעיניים לא נותר כל זכר
ניסיתי לחפש הערב בגני התערוכה את הלהקה ששבתה אותי לפני כשמונה שנים והחזיקה אותי בקצוות עם "A Beautiful Lie" שיצא כ-3 שנים לאחר מכן, אבל לזיק הכועס ההוא בעיניים לא נותר כל זכר. בעידן הטכנולוגיה טוב שיש אוזנייה בזמן ההופעה, כדי שיוכלו ללחוש לסולן שמישהו כתב לו ברשת חברתית כלשהיא שהחנות של מכנסיו פתוחה. שובבים אתם, קהל ישראלי. שובבים ושבויים מאוד בקסמיו של מוזיקאי, שלפני שמונה שנים זעזע עולמות גם בצלילים וגם במשחק, אך כעת מה שנותר לו הוא להוריד עוד ועוד קילוגרמים ולהראות את הצלעות ועצמות הלחיים הבולטות עד בחילה מול 3,000 צעירים שהלכו הערב הביתה ותהו איך הם יכולים גם להראות כך.
ג'ארד לטו, כאמור, שיחק הערב בתפקיד עינת שרוף. כל חמש שניות הוא ביקש "תשירו איתי", ניצח על חלקים שונים בקהל וזרק הערות בעברית קלוקלת. אם כל אחד מאלה היה מתקיים בנפרד, זה עוד היה יכול להיות חינני. אבל נדמה שעומס ההשתדלות של לטו רק עשה את ההיפך. אם תלכו בקהל כמה שורות אחורה, מעבר לעיניים הנוצצות של מי שרק עכשיו גילה את כוכב "רקוויאם לחלום" ולהקתו והתאהב בדמוי-ילד המחומצן (או גילה את גיל ההתבגרות), תמצאו ערימה של משועממים.
להופעה הזו היה פוטנציאל עצום, שפוספס
להופעה הזו היה פוטנציאל עצום, על אף הבוז שרוחשים יודעי-דבר לז'אנר שבו מתמחים "30 שניות למאדים". תבוזו כמה שתרצו, אבל בנישה שלהם מדובר באחד מההרכבים הטובים ביותר. מעריצים סיפרו לי בעבר על הפקה מהודקת, על בניית מופע מרגש מתחילתו עד סופו, על זה שלטו קופץ לתוך הקהל ומשתולל כמו הרוקסטאר שעשו ממנו. אז איפה הוא ואיפה הרוקנ'רול, נישתי וקיטשי ככל שיהיה?
צל"ש אחד בערב הבינוני הזה ניתן בכבוד והערכה למתופף שנון לטו, שמול מפגן השואו המוגזם של אחיו הצליח "לרצוח" לחלוטין את התופים שלו, באופן החיובי של הביטוי. מערכת התופים מוקמה בקדמת הבמה, במיקום שאינו נורמטיבי ברוב ההופעות, אבל אין ספק שמדובר בצעד חכם ביותר. לטו ג'וניור הוא נגן מוכשר עם חוש קצב, שנוגע במהירות האור, מחזה ששווה לצפות בו מהשורות הראשונות מבלי לאמץ את הצוואר בשביל לראות קצה של בייס-דראם.
ההופעה שלהם נשמעת ונראית מתאמצת מדי, מבולבלת
אלא ששנון הוא היחידי. מקצה האולם רואים שההרכב שטוף השמש הוא כבר לא מה שהיה פעם. כמובן ששינויים מוזיקליים מתקבלים בברכה, אבל רק כשהם מבשרים על התפתחות ולא על נסיגה. האלבום "This Is War" מלא במקהלות רפטטיביות ושורות מחץ, כביכול, וכך בדיוק ההופעה שלהם נשמעת ונראית: מתאמצת מדי, מבולבלת, רצופה בפאנץ'-ליינים שגררו צחקוקים נבוכים של כל המעריצות הצעירות.
אפילו במסיבת העיתונאים שהתקיימה לפני יומיים, ענו חברי ההרכב לשאלתי שנגעה בעתידה של הלהקה בצורה מעורפלת. להתפרק? אנחנו? אין זמן לחשוב על העתיד. רק ההווה. אין לנו מושג מתי ייצא האלבום הבא, אם בכלל. ואולי בדיוק כאן קיימת הבעיה. אי שם בתוך הבלנדר המוזיקלי של "30 שניות למאדים" משהו נעלם בתרגום, כמו שנאמר. הכאסח לעומת הבלדות, המשחקים עם הקהל לעומת חוסר התקשורת בין הנגנים.
שבירת הדיסטאנס לא עבדה פה
בסוף הקהל גם קיבל פרס על התנהגות טובה, כש-20 צופים המומים זכו לעלות על הבמה ולעמוד מאחורי לטו בזמן שהוא שר את "Kings and Queens" בהדרן. זה שטיק נחמד, אבל בסופו של דבר גם הוא מפוספס. במבט לאחור (או יותר נכון, בהורדת הקבצים מהמצלמה למחשב), משהו נשבר בקשר בין הלהקה לקהל, וזה משהו שהם מאוד מקפידים עליו, גם מבחינה מקוונת ברשתות החברתיות וגם מבחינה אנושית, במעין שבירת דיסטנס שכזו, כאשר זו מתאפשרת. הפעם גם זה לא קרה פה. לטו עומד ומנגן וכולם מצלמים אותו בטלפונים הסלולאריים. בסוף הוא גם בורח בשנייה האחרונה והמעריצים שעל הבמה נותרים עליה כאילו היו המופע הסוגר של הערב.
האחווה שניסו "30 שניות למאדים" ליצור, יחד עם ביצועים מהוהים לשירים, שכאשר הם מוקלטים יכולים לשבור לבבות ולגרום לסכרים מתבגרים לקרוס בדמעות, הפכה את הערב הזה לחסר פואנטה. כי מלבד זה שלטו וחבורתו זכו לטעום מהחומוס המקומי, באמת שאין לי מושג מה הם עשו פה, ולאן הם הולכים. גם מבחינה מטאפורית. האם זו מלחמה, כהצהרתם של "30 שניות למאדים" בעטיפת אלבום מנומרת וזועקת? לפי ההופעה שהייתה הערב, לא מדובר במלחמה ואפילו לא בקרב. אולי שירה בציבור. או משחק ילדים.
