עצם ההגעה של פיטר מרפי לישראל גרמה כמובן להתרגשות, במיוחד עבור מי שגדל על הבאוהאוס מגיל צעיר, והמשיך עם מרפי לקריירת הסולו שלו. אחרי כמה פספוסים של הופעות שלו ושלהם בחו"ל הלילה נסגר המעגל.
לפני שנגיע למוזיקה, תחכו קצת. גם הקהל בבארבי חיכה. ידוע שזו בעיה מוכרת ורבים וגדולים כבר דנו ודשו בה, אבל אין שום סיבה שהופעה שאמורה להתחיל ב-21:00 או 22:00 תתחיל ב-23:00, כשב-22:00 המקום כבר מלא ואף אחד לא מחכה עוד בכניסה.
ניו ווייב נושך ואפל, גרסת 2009
ההופעה של פיטר מרפי התחילה יחסית חלש, עם שלושה שירים פחות מוכרים. רצף הפתיחה המשונה הזה נגמר ב-"All the time", וטוב שכך. מראש ידענו שמרפי הולך לנגן כמה שירים חדשים בהופעה, ו-"Memory girl", השיר הראשון שנוגן מהאלבום שבדרך, לא אכזב.
אמנים שמנגנים כבר כל כך הרבה זמן (מרפי מנגן עם הבאוהאוס מ-1978 ולבד מ-1983) מתחלקים לארבעה סוגים. אלה שנשענים על תהילת העבר, אלה שמוציאים אלבומים סתמיים ומוכרים רק כי מכירים אותם, אלה שמחליפים ז'אנרים כמו כפפות רק כדי להמציא את עצמם מחדש, ואלה כמו מרפי - שמצליחים לשמר את הסגנון שלהם ועדיין לחדש ולרגש גם בחומרים חדשים. הוא, כאמור, עשה את זה מצוין, והראה שאפשר לעשות ניו ווייב נושך ואפל גם ב-2009.
"Too much 21st century" והבארבי משתולל
"In every dream grows a heartache", שבא אחר כך, החזיר את הקהל לאווירה הבאוהאוסית העוד יותר אפלה. את השינוי ראו גם על מרפי עצמו, שהתחיל לזוז על הבמה כאחוז דיבוק. משם המשיכה ההופעה לבלדות, עם "My favorite poem " המרגש ו-"Time has nothing to do with it". שני שירים שכיף לשמוע בסלון, אבל פחות נעים לקבל בהופעת עמידה, כשאתה צמא לקצת רעש ומת לשבור משהו.
גם מרפי שם לב שהקהל קצת נרדם. ונענה ליללת שבר שנשאה את שם אחד מלהיטיו הגדולים מהאייטיז "All night long". בוגרי הפינגווין התעוררו, הצעירים קפצו וההופעה התחילה לעלות על פסים חיוביים. אם לא היה מספיק בלגן, "Too much 21st century" של הבאוהאוס שהגיע אחרי כן באמת גרם לכולם להשתולל.
עלה על הגל
משם מרפי כבר עלה על הגל. ההופעה, שהתחילה בנמנמת קלה התעוררה לגמרי. "Secret" החדש, "In old lady shoes" ו-"Deep Ocean, Vast Sea" הישנים והטובים גרמו גם לאחרון המעריצים לצרוח יחד איתו את המלים, כמו מטורפים.
ואז נדלק האור. אור חזק בחלק האחורי של הבמה, ודמות קטנה ושחורה נראתה בלב האור הלבן הגדול. בערך כמו מה שמרפי והבאוהאוס ניסו להיות אי שם לפני 30 שנה. "I stay away" החדש והרועש במיוחד היה סיומת מוצלחת להופעה טובה. אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שהגיע בהדרן.
"זיגי! זיגי!"
אחרי 3-4 דקות מאחורי הקלעים מרפי עלה בחזרה לבמה, גיטרה אקוסטית עליו, והתחיל לספר סיפור. הוא סיפר שבמסגרת הטור האירופאי עצרו את הואן של הלהקה על גבול סרביה ותפסו סמים ברכב. שהשתילו אצלם, כמובן. אחרי הברברת על עברה הקומוניסטי של מזרח אירופה וסרטי הכלא שעברו לו בראש, הוא סיכם שבישראל הכל כל כך חופשי, שזה המקום הראשון באירופה שהוא הרגיש בו כמו בבית.
ההדרן נפתח עם הבלדה ההמנונית "Strange kind of love", שכל הקהל שר איתו יחד. בשלב הזה כולם ציפו ל-"Cuts you up", חוץ ממשוגע אחד שעמד לידי וצעק "זיגי, זיגי" בלי סוף, למרות שמרפי אמר שהוא כבר זקן מדי בשביל זה.
השיר הבא דווקא היה " She's in parties", אולי הלהיט הכי גדול של הבאוהאוס, ואחד משירי הניו ווייב הגדולים של כל הזמנים. באותו רגע כל מה שאפשר לבקש הוא שהתקרה תקרוס וללכת לדבר עם אלוהים. לשמוע את השיר הזה בהופעה, לראות את פאקינג פיטר מרפי משנן שורות בגשם, כמאמר השיר - זה היה רגע שאפשר ללכת איתו לעולם הבא, וכנראה שרבים הרגישו ככה.
"Cuts you up" אכן סיים את ההדרן. וכיאה לשיר הכי מוכר בקריירת הסולו של מרפי, הקהל התנהג בהתאם. כשהוא הודה לקהל וירד, המשוגע שקרא לזיגי הדביק עוד חצי אולם. האורות כבר נדלקו, אנשים החלו לזרום החוצה, ורק הדבוקה הזו, של 10-20 אנשים, שצועקים "זיגי" כמו משוגעים לא זזה לכיוון היציאה. זה השתלם.
בדרך ללבנון
פיטר מרפי והלהקה חזרו להדרן שני וביצעו את הקאבר האלמותי של הבאוהאוס ל-"Ziggy Stardust" של דייויד בואי. איזה גראנד פינאלה להופעה מצוינת שהתחילה חלש אבל הסתיימה בבום גדול והשאירה טעם של עוד.
מרפי מכיר ויודע את העבודה. יודע לדבר עם הקהל, להדליק אותו, לדעת בנקודות שחשובות לו. מכאן הבאוהאוס ממשיכים ללבנון. מרפי דאג להזכיר את זה כמה וכמה פעמים ולסכם במשפט: "כולנו בני אדם, בלי צדדים ועם אלוהים אחד". אמן
