קשה היה שלא להתרגש מבואה של דוכסית האינדי-פאנק-עשה-זאת-בעצמך אמנדה פאלמר. הופעותיה הנועזות, שאת חלקם היא מסיימת בלי בגדים, המראה החיצוני הלא שיגרתי שלה, שכולל גבות מצויירות ושיער בית שיח מתפרץ, לצד כמובן המוזיקה שלה ושל להקתה לשעבר "דרזדן דולס", הקנו לה קהל מעריצים פנאטי. בשנה שעברה כ-25 אלף ממעריציה אספו עבורה דרך אתר "קיקסטארט" סכום אסטרונומי של 1.2 מיליון דולר להפקת אלבומה האחרון.
ואמנדה מצדיקה את המוניטין שלה, לפחות אם מסתכלים על הסערה בה נכנסה לחיי התל אביבים בשבוע האחרון. זה נראה כאילו היא הייתה שד טזמני שפשוט הופיע בכל מקום. היא ביקרה בהופעה של אהוד בנאי באוזן-בר, ערכה הופעה ספונטנית ב"בר קיימא", אפילו נצפתה מתרוצצת שיכורה ברחבי שדרות רוטשילד עם גיטרה, מופיעה בפני עוברים ושבים ברחוב, והערב (חמישי) היא צפויה לתת הופעה סודית בלבד בפני קומץ מיוחסים בדרום העיר.
והקהל גם הוא הגיע בהמוניו. כרטיסים להופעה אזלו תוך ימים והבארבי איים להתפקע מאנשים. הכל היה מוכן להופעה בלתי נשכחת שתשאיר את חותמה על המדינה. ואז הכל החל להשתבש. ראשית, האווירה הייתה שלילית ולחוצה. היסטריה וקרבות עזים ניטשו בין מעריצים על הזכות לעמוד בשורות הקדמיות. חובבי פאלמר, מסתבר, הם גיקים אגרסיביים למדי, לפחות כשזה נגע לזכות של צופים אחרים, להוטים פחות, לעבור קדימה ואחורה באולם.
אלוהים כמה שההופעה הזאת הייתה ארוכה
המופע הפותח של יהוא ירון, אותו פאלמר החליטה להציג בעצמה, היה נחמד. הוא עלה רק עם גיטרה בס והספיק לרדת תוך חמישה שירים כשהוא משאיר אחריו טעם של עוד. לצערי, פאלמר לא הכירה את הקונספט הזה.
חצי שעה אחריו, בעשר בלילה בדיוק, הגיחה אמנדה בצד השני של הבארבי ונעמדה על הבר. שם, עם יוקליילי ובלי הגברה היא ספק שרה ספק צעקה את "Creep" של רדיוהד, ונראתה כמו חלילנית הגיקים מהמלין, שקיבצה סביבה את אסופת המוזרים לערב של מוזיקה מגבשת ושוברת לב. לו רק יכלה פאלמר לסיים את הופעתה שם, על הבר, כשבארבי שלם מריע וצורח את המילים. אבל היא רק החלה את ההופעה. ואלוהים כמה שההופעה הזאת הייתה ארוכה.
פאלמר הגיעה לישראל נטולת כל הרכב ליווי, עם אורגן ביד אחת וניל גיימן - בעלה הסופר, שגם עלה להקריא כמה משיריו - ביד השנייה. והיה ניכר שבלי ליווי רוב השירים שלה לא מחזיקים. היא החלה עם "The Killing type", אחד השירים המצויינים מאלבומה האחרון "Theater is Evil", והמשיכה ל-"Missed Me" ו-"Ampersand", שניהם בביצועים נפלאים, אך ככל שהערב התקדם התחושה הכללית הייתה של שיעמום ומיאוס.
השירים בוצעו בצורה תיאטרלית ונפלאה, ההגשה הייתה כנה והקהל שהיה בעניין מלכתחילה היה משולהב. היה זה מופע מעניין, אבל מוזיקה לא הייתה שם. ולמעט שירים שמלכתחילה נכתבו עבור פסנתר בלבד כמו "the bed song" הנהדר, זה פשוט לא עבד.
לצד המוזיקה אמנדה גם סיפרה בין השירים באריכות כמעט אכזרית סיפורים על ביקורה בארץ הקודש. בכולם היא הייתה הגיבורה הראשית. זה היה כמו לראות פרק של "גירלס" אבל בלי הסקס. היא סיפרה על האיומים שקיבלה כדי שלא תופיע בישראל, על הביקור שלה בשטחים הכבושים, חלקה את דעותיה על ריהאנה, מיילי סיירוס ושינייד אוקנור, והכל בשילוב מכמיר לב של כנות לצד טרחנות. צריך להדריך מוזיקאים שבאים להופיע בישראל שרוב הקהל מודע לסוגיה הפוליטית בארץ, ולא צריך להציג בפנינו בכל פעם מחדש את השיקולים והקשיים.
ככל שההופעה הלכה והתארכה, הביצועים החלו להיות עוד פחות מלוטשים וכשפאלמר עברה מהאורגן אל היוקליילי הלא מכוון שלה (כך ציינה בגאווה) ניכר היה שהקהל נחלק לשני חלקים. חסידי פאלמר המשיכו להסתכל עליה בשקיקה ולצעוק את מילות השירים, והמחצית השניה החלה לזלוג, בהתחלה באיטיות ואחר כך במהירות, לעבר היציאה.
כמו הסיפורים של אמנדה גם ההופעה הייתה ארוכה מאוד, ארוכה מדי וארכה למעלה משלוש שעות. ביום רביעי. כאילו שהיא לא יודעת שיש לנו מחר עבודה, או כמו שהיא בוודאי חושבת - כיבוש לתחזק. לקראת סוף ההדרן השני קומת הגלריה של הבארבי הייתה ריקה כמעט לגמרי.
התחושה הייתה שכל הערב הוא מעין מופע הדרן ארוך של סוף הופעה, אחרי שהלהקה ירדה ורק הסולן עולה לבמה עם כמה שירים בביצועים אינטימיים. זה נפלא ומרגש, אבל זה לא מחזיק שלוש שעות. השיר שחתם את ההופעה "hallelujah" הקלאסי של לאונרד כהן, הוכיח שוב שאמנדה פאלמר היא פרפורמית נהדרת, אבל לצערי הערב כולו היה מופק על רגל אחת, חלש מוזיקלית ועבור כל מי שלא היה מאוהב בה עוד לפני שהוא הגיע - בזבוז זמן.
רשימת השירים:
Creep , killing type, missed me, amgersand, bad habit, mrs O, astronaut, Oasis, The Bed song, map, in my mind, gaga, black boys, bigger, Coin Operated Boy, ruins, truce, I love you, sing, ukulele, half jack, Hallelujah