סלומון נגד הזרם

יש הרבה אנשים שלא אוהבים את דניאל סלומון, או יותר נכון -  לא אוהבים לפרגן לדניאל סלומון. הוא נתפס כפופיסט קיטשי שמחצין רגשות, כמי שעלה על נוסחה לייצור להיטי מרגרינה לרדיו המקומי, כחקיין של אלטון ג'ון ובילי ג'ואל, טרף קל למבקרי מוזיקה אוהבי רוק, והראשון שאפשר לדרוך עליו כדי לקבל חיזוקים לאגו.

מוזיקאי מעולה, זמר מרגש

אבל דניאל סלומון, וזה הוכח אמש שוב במופע ההשקה לאלבומו החדש "גאות", הוא מוזיקאי מעולה, זמר מרגש עם קול מרגש שמזיז דם בין החדרים בלב, וגם פרפורמר עם חוש הומור ויכולת לרתק קהל. כן, אחרי חיפושים שנמשכו כמה שנים, נמצאה הכריזמה החבויה של דניאל סלומון, וכיף שהוא כזה.

עד כאן המחמאות, עכשיו למוזיקה. "גאות" הוא לא האלבום הטוב ביותר של סלומון, אבל הוא אלבום סביר. יש בו, כרגיל אצל סלומון, כמות מספקת של להיטים פוטנציאליים עם מלודיה מצוינת כמו "אהוב ליבי", "רק על אוויר", "שבורה", שיר הנושא "גאות" ו"פרח לילה", יש בו התקדמות מוזיקלית והיפתחות של סלומון, אביר הפסנתר, אל עבר השפעות לטיניות ("שבורה"), אתניות, אלקטרוניות ("גאות"), בחסותו של המפיק המוזיקלי לני בן בשט. הנקודה הכואבת באלבום היא השיר שפותח אותו - "הקשיבי לי", שיר פחות יפה שיכול למנוע את המשך ההאזנה, וחבל שכך.

דומיננטיות מוגברת של מחשב וסמפלר

ואם באלבום עזר סלומון אומץ לצאת מהשבלונה הרי שבמופע החדש שלו מדובר באומץ יתר. המופע החדש בנוי על דומיננטיות מוגברת של מחשב וסמפלר בהם אוחז בן בשט, כשהפסנתר של סלומון, התופים של מתן אפרת והבס של עדי הר צבי מנגנים לו כינורות שניים. המופע נשען, ברובו, לטוב ולרע, על ביטים, סימפולים, תופים אלקטרוניים, כשמיסטר פיאנו-מן מתפקד כאן על תקן של זמר, בעיקר זמר.

דניאל סלומון הוא כיום הזמר הכי טוב שהיה בקריירה. זו תופעה שאופיינית ליוצרים-מבצעים שעוברים דרך ומתבגרים מוזיקלית. פתאום, באלבום השלישי או הרביעי מגיע איזה מפיק מוזיקלי ועוזר להם להפסיק לפחד מהקול שלהם. אם בסיבובים קודמים סלומון שר כאילו מישהו מכוון לו אקדח לראש. באלבום הזה ובמופע הזה הוא טוב בהרבה, מרגש באמת, ונעים לשמוע אותו שר. השיא מגיע ב"אהובתי" עם ליווי מינימליסטי. סלומון שר כאן כמו שלא שר בחיים, הרגש עף ממנו החוצה וכשהוא מגיע ל"בגיהינום הזה שנקרא אהבה" מופיע מאחוריו הצל הגדול של שלמה ארצי.

להיטים מוכרים בחליפות אלקטרוניות

כשהאלקטרוניקה של בן בשט טובה, היא לוקחת להיטים מוכרים של סלומון כמו "הייתכן" לכיוון של אסף אמדורסקי בפאזה האלקטרונית שלו, או לאזורים של סטינג בשנות ה-90', כשהגרסה ל"עדיף", למשל, מזכירה מאוד את "If I Ever Lose My Faith In You". במקרים פחות מוצלחים מחבלת האלקטרוניקה בשירים יפים, וחבל. "שבורה" נשמע מצוין, כמו דיויד ברוזה במסיבת צ'יל אאוט באיביזה, אבל ב"דרך חדשה" העסק לא עבד ופוטנציאל לדאנס לטיני עם גיטרה אקוסטית בה אוחז סלומון לא צלח.

מי שאוהב את דניאל סלומון ייהנה במופע הזה מביצועים מוצלחים כמו "מישהו לרוץ איתו", לפניו הוא מוחה נגד חשבון החשמל שקיבלה משפחת שליט באוהל המחאה בירושלים, או מהדרמה של "בא מכאב", בעיבוד שלוקח את סלומון לאפלוליות פינק פלוידית, זה לא סלומון הקלאסי אבל זה בהחלט מעניין, למרות שלעיתים נדמה שחלק מהעיבודים לוקחים את השירים אחורה במקום קדימה.

מאיה בלזיצמן בתפקידי דניאלה ספקטור ודנה עדיני

אבל שיאי הערב נרשמו באירוחים. עם מאיה בלזיצמן שכל שבח מתחיל להיות קטן עליה, נתן סלומון את "עשן בעיני" כולל פלצטים של "אה אה אה" בסוף, כשבלזיצמן והצ'לו הופכים לגוף אחד. ב"אהוב ליבי", היא החליפה בדואט את דניאלה ספקטור, ולסיום חלקה בוצע "שלכת" של אביב גפן, מתוך מופע שירי הרוקסן, שסלומון נהג לנגן עם גפן בהופעות. בשיר הזה הגיע קטע נגינה משותף של הצ'לו והפסנתר, שהיה רב תנופה ווירטואוזי ברמה נדירה. תענוג. בלזיצמן חזרה בהדרן ל"רבות הדרכים" בתפקיד דנה עדיני, ומילאה יפה את מקומה.

האירוח של רמי קלינשטיין, שאירח בקיץ את דניאל סלומון בקיסריה, ניצב בפסגת המופע הזה. סלומון עבר לפסנתר חשמלי במרכז הבמה והשאיר למאסטרו את פסנתר הכנף. קלינשטיין עלה אחרי שסלומון כבר התחיל את "הניחי לי" ותוך שנייה עפו ניצוצות. סלומון זרק משפט על הפסנתר וקלינשטיין ענה, שניהם שרים יחד, סלומון נותן קצת ג'אזיות, קלינשטיין מחייך, הביצוע מצוין, כיף גדול.

על "שרה ברדיו" אומר סלומון שכאשר שמע אותו בהתחלה לא האמין שיש שיר כזה בעברית. הקצב כאן הוא מיד-טמפו דווקא והעיבוד הולך לכיוון "פילדלפיה" של ספרינגסטין. רמי שר ראשון, דניאל אחריו ובפזמון שניהם יחד. קלינשטיין גם מתחיל ראשון סולו, מנגן רווי תשוקה, כולו עוז ועזוז, עושה אהבה עם השחורים והלבנים, שר בקול מלא תאווה וסלומון מצטרף. זה ביצוע יפה, מרגש אפילו של שני מאסטרים יחד.

"מבול של מחסור באהבה"

את "אהבה" סלומון מתחיל בשקט וקלינשטיין ממשיך בעוצמה. אלטון ג'ון כבר כתב את זה, בילי ג'ואל כבר כתב את זה, אבל סלומון כתב את זה מרגש משניהם. בבית השני הקול של רמי מלא עסיס, הוא נהנה מכל שניה. הפזמון הוא דואט, הם חזקים יחד, מנגנים, שרים, מביאים את השיר לרמת ה-Wow. איזה מעולה.

דניאל סלומון, כפי שכתב דן תורן ב"שרה ברדיו", התחיל את הקריירה שלו עם "מבול של מחסור באהבה". במופע הזה, עם לא מעט "א-ה-בה!, פתאום היא מתפרצת!" ועם אומץ לכת על סגנון שונה מהמוכר לו, הוא התקדם עוד צעד, אמנותית, לכיוון הנכון, של להיפתח אל העולם. עכשיו נשאר לעולם לחבק אותו בחזרה.

>> תיסלם אירחו בהיכל התרבות את דני סנדרסון, מאור כהן ומוקי

• דניאל סלומון
• לני בן בשט
• מאיה בלזיצמן
• מתן אפרת
• רמי קלינשטיין