חברי להקת "מוניקה סקס", שהגיעו אמש לבארבי התל-אביבי כדי להשיק רשמית אל אלבומם החמישי, ״מקצועות חופשיים״, הם מעוררי נוסטלגיה מקצועיים. גדלתם על "פצעים ונשיקות" מלפני כמעט עשרים שנים? הלכתם להופעות של "יחסים פתוחים" והייתם בטוחים שהם האנשים הכי מגניבים בעיר? אז כנראה שגם אתם הייתם אמש בבארבי, וגם אתם חשבתם לעצמכם איך יכול להיות שכולנו לא מפסיקים להזדקן, בזמן שיהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור וספי אפרתי נראים בדיוק אותו הדבר.
בניגוד לצורתם החיצונית, המוזיקה של "מוניקסה סקס" עברה לא מעט תהפוכות לאורך השנים. אלה לא רק הנגיעות האלקטרוניות, שהתחילו באלבום הקודם תחת הפקתו של עופר מאירי מ״מטרופולין״, או המקצבים שנשמעים לעיתים כאילו בקעו מהאחרון של ה״סטרוקס״, אלא המילים שכבר לא באמת מפה, אלא לגמרי שם. "מוניקה סקס" היו הקול של הדור. לא כמו הקלישאה הנדושה של לינה דנהאם, אלא הדבר האמיתי: שירים שתיארו ישראליות, שבאמצע שנות התשעים כולם הרגישו ששייכת להם. והנה מגיעה ההופעה שהתחילה בעברית, אבל הרגישה לגמרי זרה. ואולי זו הייתה רק ההגשה הפושרת.
שוב יורד אור חאקי אפרורי
צילום: יובל אראל (מתוך "הבלוג של יובל אראל")
מרוב אהבה
צילום: יובל אראל (מתוך "הבלוג של יובל אראל")
השירים הראשונים אמש הוגשו מחוממים היטב, אך לא טריים במיוחד. נראה היה שיהלי סובל איכשהו עדיין לא הסתגל למעמדו ככוכב רוק וכל הביצועים הראשונים היו מוקפדים מדי, נקיים מדי, ירדו בגרון כמו וויסקי טוב, אבל נראה שהיה משהו חסר. הקהל, שמילא את הבארבי כמעט לגמרי, היה רגוע ורק חיכה לסיבה למסיבה. זו הגיעה לאחר כרבע שעה, כשהצלילים הראשונים של ״איש קש״ התחילו להתנגן. בביצוע נהדר, שאופיין בהרמוניה משותפת של חברי הלהקה ושדרגה את השיר לגבהים חדשים, "מוניקה סקס" הנידו את ראשיהם של כל הנוכחים מצד לצד. רק כדי לתת להם להירגע מיד לאחר מכן.
השם ״מקצועות חופשיים״ בדרך כלל מתאר אנשים שמגיעים למשרד בתשע והולכים בשש כדי להירקב על הספה אט אט מול תוכנית הריאליטי האחרונה. ארבעת האנשים הכה מוכשרים שמרכיבים את "מוניקה סקס" לא נמנים עם פלח האוכלוסייה הזה, או כך לפחות אנו רוצים לחשוב. בהחלט הייתי צריך לשקול מחדש את העניין לאחר עוד ביצוע חסר אנרגיות במקצת ל״כל החבר׳ה״, שנשאר רלוונטי גם לאחר 18 שנים לא תמימות בעליל. את המילים כולם מכירים ומעטים היססו מלהצטרף לשירה, אבל משהו כאמור היה חסר.
אנו מתבגרים, העולם משתנה, ושום דבר לא באמת נשאר כשהיה. את האבחנה הזו ניפק סובול, כשאמר שפעם היו מדליקים מצתים בזמן הקטעים האלה בשירים ואז התחילו להגיע הטלפונים הניידים הפשוטים, שהפכו למכשירים שמעירים אותנו בבקרים וכעת למכונות הסלפי האימתניות שכולם מחזיקים בידיים. ״תניחו אותם ותעשו קצת לה לה לה״, אמר לפני שהתחיל לשיר את המילים הראשונות מתוך ״פצעים ונשיקות״ והקהל התמסר לגמרי ל"לה לה לה" שבסופו. כי גם שכמד האנרגיה לא מסובב עד הסוף ימינה, מוניקה סקס לא באמת יכולים לתת הופעה רעה. רחוק מכך. עם כל כך הרבה להיטים, קשה היה לזהות אנשים שלא נהנים.
שילוב מוקפד של להיטים מוכרים ושירים חדשים שבוצעו על ידי אמנים מוכשרים לא יכול להיות כאמור רע. אך באמצע ההופעה לא יכולתי שלא לשים לב שהיא מסרבת ״להתפוצץ״, מסרבת להיות באמת טובה. חברי הלהקה נראו שבעים מדי, שמחים מדי, מבוססים מדי, והזכירו לי יותר מהכל את ה"דנדי וורהולס" מהדוקיומנטרי המופלא “Dig!”. אותו הסרט תיאר את הצלחתם המקצועית, לצד קנאתם באנטון ניוקומב המופרע, שהפך את ה"בריאן ג׳ונסטאון מסאקר" ללהקה הכי טובה בעולם שאף אחד לא מכיר, בעיקר בגלל שהפוזה ריסקה את חייו. ואז יהלי לקח עוד טעימה מכוס הוויסקי שבידו ופתאום ההופעה קיבלה חיים חדשים.
כסף חדש
צילום: יובל אראל (מתוך "הבלוג של יובל אראל")
נעלי קח אותי מכאן
צילום: יובל אראל (מתוך "הבלוג של יובל אראל")
הוא שר את ״האדם המואר״ הנפלא, כאילו רוחו של לו ריד פרצה מתוכו. הוא עמד זקוף, בקושי נע ונראה כאילו ממלא את תפקיד הסולן של להקת רוק גדולה בלית ברירה, אך הביצוע התאים לגמרי להגדרת התפקיד. השלב הבא בהמראה הגיע עם חיית הבמה האמיתית של הלהקה. פיטר רוט עלה לתופים במקום שחר אבן צור, שהתנפל על המיקרופון, והוכיח שאולי הוא לא זמר כזה גדול, אבל יש לו בקצה הזרת יותר כריזמה מלרבים אחרים. סובול פצח בסולו גיטרה מדהים ורוט המשיך להוכיח על התופים שהוא אחד מהמוזיקאים הכי מוכשרים ומגוונים שמסתובבים בינינו.
להדרן, סובול עלה בתחילה לבדו, עם סיגריה בוערת. כשביקש "תני לי עוד פעם להיכנס לתוך הלב שלך", עם האורות האדומים מאחורי גבו, שאר הלהקה עלתה שוב לתפוס את מקומה. ברגע הזה, כשנכנס לגמרי לתפקיד, כשכל הרמת גבה עדינה התחברה לכל הדגשת הברה וכל משיכת גיטרה הייתה מדויקת ומלוכלכת מקודמתה, נראה היה שסוף כל סוף קיבלנו את הופעת הרוק הגדולה שמגיעה לנו.
כנראה שאי אפשר בלי הפוזה הזו, ש"מוניקה סקס" נמנעת ממנה לרוב, אך הופכת את הז׳אנר הזה למהנה כל כך. האחרון שעלה לבמת הבארבי עם סיגריה בוערת היה (אם אני זוכר נכון) אותו אנטון ניוקומב, כשהופיע שם לפני כשנתיים. ועם ההבנה הזו, ועם "מרוב אהבה" מהאלבום החדש, "מוניקה סקס" ביקשו לשלוח את הקהל לסוף השבוע שלהם עם אותה הרגשה שמגיעה רק אחרי הופעה טובה.
אבל המעריצים רצו עוד, ועוד הם קיבלו בדמות ״על הרצפה״, שמקפיץ חיילים עייפים מדי ושיכורים מדי בעשרות פאבים בעשרות קיבוצים בכל סוף שבוע כבר עשרים שנים. הבחירה של סובול לשבור "לו" ולא "לה" את היד לפני שביקש סליחה היא ההוכחה שלהתבגרות יש גם צדדים חיוביים.
