האלבום החדש של כנסיית השכל, "שורות של אנשים", מגיע באריזת קרטון. העובדה הזו רלוונטית לכולם ולא רק למעטים מבינינו שעדיין רוכשים דיסקים, משום שהיא מעידה על תהליך שלילי בעולם המוזיקה: התברגנות.
כמו גיבורי רוק אחרים לפניהם גם חברי כנסיית השכל קיבלו עכשיו את החותמת הרשמית שהם שייכים לצנטרום של הקונצנזוס הישראלי-חילוני: עטיפת אלבום מושקעת, חוברת מילים מנייר קרטון ואולי עוד איזה בונוס מטעם חברת התקליטים. המגמה שהחלה ב"אוטוביוגרפיה" נמשכת. מארבעה חברים מורבידיים שעזבו את הפריפריה עם מטענים כבדים, הפכה הכנסייה למפלצת קיסריות ולבעלים של כמה מהמנוני ענק במוזיקה שלנו.
המשמעות הראשונה של התהליך הזה, שסביר להניח שהפתיע גם אותם, הייתה לצאת מכאן כדי להתאוורר. אז הם טסו ללונדון, בילו שם חודש וחזרו עם המון אמביציה להראות לכולם ואולי בעיקר לעצמם שהם עדיין יכולים לחדש. התוצאה היא אלבום של 13 רצועות, שמהווה מיקרוקוסמוס של כנסית השכל מודל 2010. הוא מזכיר לנו מה הם יכולים להיות, מה הם באמת ואולי גם איך הם רוצים להיזכר.
שירים בנאליים שכאילו נכתבו ובוצעו בזמן שהלהקה ישנה בין הטיסות
זה מתחיל מצוין. אחרי פתיחה של קטע אינסטרומנטלי בן כמעט דקה, מוכיח יורם חזן מה קורה כשהוא פוגש בטקסט שבאמת מרתק אותו. עם מילים של דוד אבידן ולחן אינטנסיבי של רן אלמליח, חזן מרים את "שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן" למקומות שלא הרבה סולנים בישראל אי פעם ראו מקרוב. כמו בביצוע המשותף עם ריטה ל"הכניסני תחת כנפך", גם הפעם הצרידות והבגרות שכנראה הומצאו עבורו משתלבים בצורה נפלאה עם המילים החודרות.
אבל כאן פחות או יותר זה נגמר. משם גולש האלבום לשירים בנאליים שכאילו נכתבו ובוצעו בזמן שהלהקה ישנה בין הטיסות. "מים שקטים" ו-"זכרונות" מבוצעים בלי שום אנרגיות, כמו מתוך הרגל אוטומטי. את "מכל הדברים הטובים" ו-"על מה את חולמת מיכל" (שגם יצא כסינגל ראשון) אפשר למקום בכל אלבום אחר שלהם, בלי שאף אחד ישים לב להבדל. לצערם, אלמליח ככותב ומלחין לא מצליח להתקדם ולייצר סביבה מתאימה לטקסטים האפלים שאיתם הוא מרגיש בנוח, וגם הכימיה המצוינת עם שאר חברי הלהקה לא מחפה על כך.
יש הרגשה שחברי הכנסייה מתעקשים לא לעשות את מה שהם הכי טובים בו: שילוב בין לחנים מזרחיים-אוריינטליים לטקסטים קודרים בעטיפה של רוק קלאסי - וחבל. כשהם כן עושים את זה, פורץ שיר כמו "האויב נמצא בפנים" ומזכיר לנו למה אנחנו אוהבים אותם כל כך. הכל מתחבר, חזן משכנע מתמיד והדבר היחיד שנשאר לא מסופק הוא יצר הסקרנות שמתעקש לגלות איך זה ייראה בהופעה.
לונדון? למה לא שדרות
מלבד ההבלחה הזו, שוקעים השירים האחרים בבינוניות ("אהובה" ו-"הדליקו את הפנסים" הדיגיטליים ו-"אושר" הילדותי) או פשוט בתחכום יתר שלא מגיע לשום שיא ("מים שקטים חלק ב'" המיותר ו-"הכל נשכח"). ב"כלבי הגשם" מראה לרגע יורם שאם הוא רוצה הוא יכול, אבל כנראה שאחרי שאתה מנגן עם תזמורת של 40 נגנים כל כך הרבה פעמים קצת קשה לאתגר אותך.
בסופו של דבר, מרחפת מעל האלבום הזה הרגשה שכל הסיפור של לונדון היה מיותר לגמרי. כשמרגישים מחנק - בין אם זה בגלל שגרה, מיאוס או שעמום - צריך לחזור למקום בו מרגישים הכי נוח.
אי אפשר להשתחרר מהתחושה שאם כבר חודש של שובר שגרה, אולי היה עדיף לעשות את זה בשדרות. קירבה לבית אבא-אמא ולמקורות ההשפעה האחרים של הכנסייה, גם אם הם קצת פחות מגניבים מלונדון, בשילוב המקצועיות והניסיון שרכשו בשנים האחרונות, היו מייצרים אלבום מתאמץ פחות וטוב יותר.