זה הפך להיות סוג של טרנד להלעיז על נינט טייב, אבל אני דווקא מאוד מרוצה מהמהפך שעברה. נינט היא ה"כוכב נולד" האולטימטיבי, משלבת את העוצמות הקוליות של דיאנה גולבי, העיניים המהפנטות של רוני דלומי, החן העממי של בועז מעודה, הורסטיליות של מארינה, הכריזמה הרוקיסטית של ג'קו, האותנטיות של יהודה סעדו והצניעות של הראל מויאל.
בחורה מסוממת, שמסתובבת עולצת ברחובות תל אביב
כשנינט עלתה לבמה של הזאפה עם "עבדים" אפשר היה להרגיש את הדרמה. אחרי דקה וחצי היא כבר התחילה לכסח. משם המשיכה עם "יקינטון", אחד השירים היותר שלמים מאלבומה השני, "קומוניקטיבי", החלה לזוז ולהיפתח והקהל נראה מרוצה. "הכלה", היא מספרת להם, נכתב על בחורה מסוממת, שמסתובבת עולצת ברחובות תל אביב בשמלת כלה ונעלי ספורט, תופעה מוכרת לתושבי העיר. "היא רוצה לכשף, זה הלילה שלה", נינט שרה כאילו על עצמה.
משם היא ממשיכה בלהיט הנפלא "מדברים" וממנו עוברת ל- "Song To A Siren" של אליזבת' פרייז'ר מ"דיס מורטל קויל", הקאבר לטים באקלי) כאינטרו ל"שלווה" הבועט. האפלוליות הסקסית של פרייז'ר יושבת עליה נהדר והביצוע הווקאלי בהתאם. בסיום השיר היא מרימה עם הקהל כוסית "לחיים" ועוברת ל"כשאתה כאן" בעיבוד מעניין, שמשלב את נעימת הנושא של "רקוויאם לחלום", כשהצ'לו הדרמטי של מאיה בלזלצמן מצמרר ונינה מרטיטה. בהחלט אחד מרגעי השיא של ההופעה.
"שולחת משושים עושה טובה עם כל החצוצרה בחוץ"
ב"איך לפעמים אני" היא משחקת. שרה ב-ע' גרונית ועושה שמח בסטייל רוקנ'רולי. לרגע היא ממש מזכירה את ג'ניס ג'ופלין אחרי מקלחת. לא משנה כמה היא תנסה להתלכלך תמיד היא יוצאת נקייה - "שולחת משושים עושה טובה עם כל החצוצרה בחוץ" ומביעה את כל תאוותה לכבודנו. ב"אולי בחגים" נינט עולה לתופף במקום ניר מנצור ושרה דואט עם בלזיצמן, בהרמוניה ממיסה, מיוחדת. מי תאר לעצמו שנינט יודעת לתופף? ועדיין היה משמח לקבל את מנצור בחזרה ולו כדי להרוויח את נינט שוב בקדמת הבמה.
לפני שהיא מזמינה את עברי לידר מדברת נינט על מפגש בין מזרח ומערב וחושפת שלידר טורקי בעצם (אם את אומרת), ושיש לו פטיש קשה לנעליים. ב"ואולי" העוצמה של נינה די בולעת את לידר, כאילו הוא עושה לה קולות, וכשהיא שרה "איפה החיים שלך?" זה נשמע כאילו השיר סופסוף מצא את הקול שהוא חיפש כל הזמן. הם ממשיכים ל"לבד" התיאטרלי של לידר בגרסת מערכון פלרטטנית, שמבדר את הקהל. נינט משחררת את לידר והוא זז אחריה. יש אפילו העמדה, אבל איכשהו בתוך הבלגן זה מצליח להישאר רוקנ'רול.
"מוזיקה שבא לרצוח איתה"
טייב מדברת על 'מוזיקה שבא לרצוח איתה' ושרה את "כלב" בעיבוד אינטנסיבי שלא מרפה. "איך לא אמרת שלום?" היא שואלת ללא הפסק ומדגימה סייקו קילר במיטבו. התיאטרון ההזוי שלה עם לידר מסתיים עם "מרי לנצח" שם היא מרשה לעצמה להשתולל עד הסוף. כשהוא יורד היא שוב מציינת שהוא טורקי, שנולד בטורקיה. ברור.
ואז היא מכריזה על השיר "Today" ומוסיפה שהוא מתוך האלבום באנגלית. הקהל מתחיל להתלחשש ונינט מזהירה: "רק שתדעו שאני שומעת הכל". השיר החדש מצליח להתעלות מעל שירי "קומוניקטיבי" - הבחורה נשמעת מעולה גם באנגלית. היא עדיין לא פי.ג'יי הארווי, למרות שדי ברור שהיא הייתה רוצה מאוד להיות, אבל בהחלט עומדת בקריטריונים של רוק אלטרנטיבי תוצרת חוץ. שאפו.
"אני לא מתחרטת על כלום"
"אני לא מתחרטת על כלום" אומרת נינט לקהל, אחרי שהיא מספרת שכל הזמן שואלים אותה אם היא מתחרטת - על כוכב נולד, על השיר שלנו, על הקרחת – "יש לי הרבה שריטות על הגוף, חרטה זה משהו שנחרט", היא מוסיפה וחותכת לגרסה פרועה של "ללא חרטות" של אידית פיאף האגדית. ההגשה האותנטית בשילוב הנגינה הבומבסטית – מכשפות, כשניחוח קברטי מסומם ומסמם עולה באף ונינט מתפרעת ללא מעצורים.
אחר כך בא עוד קאבר, ל"ווייט ראביט" של ג'פרסון איירפליין. כמה מתבקש. אם כבר אווירת סמים, אז עד הסוף. גם ב"פרח" היא נותנת בראש עד הסוף. ואחר כך מגיע עיבוד הרפתקני ללהיט "היא יודעת", שמצליח לצמרר גם הוא. סימפוניה שלמה שכולה נינט.
"ה-ל-לו-יה"
את ההדרן הראשון היא פותחת ב"הללויה" המופתי של לאונרד כהן, בביצוע מינימליסטי ומרגש. הקהל מצטרף אליה כמקהלה מאולתרת וכשנינה זועקת "ה-ל-לו-יה" היא מתפללת, מתחננת ומצווה בו זמנית, ופתאום אתה נזכר שמדובר באישה מאמינה.
בשיר האחרון "אם אני אלך" הקהל ממשיך לשיר איתה. נינט שרה את העיבוד המקורי מכל הלב ומפרקת כל טיפת אנרגיה שעוד נשארה בה. ה"נשמה" היתרה שלמדנו להכיר ולאהוב נעלמה, אין כבר זכר לאותה "מאמי לאומית". אבל גם אם נדמה לכם שלא - היא כן. נינט פורחת.