לאחר ההצלחה הגדולה של אלבומיה הראשונים, השקטים והמנחמים, נורה ג'ונס עוברת מפסנתר לגיטרה ומשיקה אלבום רוק חדש ואיכותי, אם כי לא בטוח שיוכל לשחזר את הצלחתה המסחרית
אלמלא הטבע הנינוח, המתון והמופנם של קולה, צריך היה להכריז בצעקנות על אחד המהפכים הגדולים בפופ: נורה ג'ונס, המרגיעה הלאומית של ארצות-הברית בעשור הזה, הפכה לאמנית רוק.
אז נכון, היו סימנים מקדימים, וזה לא שהיא מצווחת כעת תמלילים מתעמתים על רעש ברוטאלי, ובכל זאת. זה מאוד לא פשוט, למי שהפכה לאחד המותגים הצעירים הכי חזקים בעשור המסתיים, ללכת על שינוי כיוון כזה רציני, יסודי, ומסוכן מסחרית.
לא בטוח שג'ונס תשחזר בעתיד הקרוב את מכירותיה מהעבר, אבל הרווחנו את אלבומה הכי טוב עד היום. ונדמה שלא מעט אנשים, שעד עכשיו פיתחו אליה אלרגיה, דווקא ישמחו להתמכר ל-""The fall החדש, אלבום ששמו מעיד לא רק על אווירתו המלנכולית ומצועפת, אלא גם על תומן של שתי מערכות יחסים, רומנטית ומקצועית, שמתועדות כאן ושכמובן היו ציוני דרך משמעותיים במעבר של ג'ונס מהפסנתר הרך אל הגיטרות החשמליות.
הקול הכי מבוקש בארה"ב
היא בת 30, גדלה עם אמה בטקסס, ואביה הוא ענק המוזיקה ההודית ואולי סימלה הכי מוכר במערב, ראווי שאנקאר. ג'ונס למדה מוזיקה בטקסס, עברה לניו-יורק, שרה במועדונים, הוחתמה תוך שנה בחברת הג'אז האגדית "בלו נוט". שנה לאחר מכן הפכה לזמרת הג'אז הכי נמכרת אי-פעם.
אלבומה הראשון Come away with me רחוק מלהיות יצירת מופת. אבל הוא יצא לעולם בפברואר 2002 בתזמון הכי טראגי, אבל בו-בזמן נפלא שיווקית בכל תולדות אלבומי הפופ. הלומי פיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר, האמריקנים אימצו אל ליבם את ג'ונס המסודרת, השמרנית, המצדיעה באהבה למסורות מוזיקליות מהוגנות שלהם משנות ה-30 וה-40, השמנמונת, המלחששת.
בקיצור, היא היתה כל מה שכוכבניות הפופ וכוכבות ההיפ-הופ לא היו, ובשנתיים הראשונות שלה כאמנית הקלטות מקצועית כבר מכרה מחצית מסך 16 מיליון האלבומים שלה בארה"ב ועוד כ-20 מיליון ברחבי העולם.
ג'ונס היתה רחוקה מתצוגת אמנות יוצאת דופן מכל קנה מידה שהוא. אבל היא היתה השם החדש המושלם לכל מי שאיבדו עניין במוזיקת פופ חדשה. כמו התקליט השני הכי נמכר בארה"ב ההמומה של אותן שנים, פסקול הסרט "אחי היכן אתה" של האחים כהן, שכלל בעיקר ביצועים לשירים מימי טרום מלה"ע השנייה, גם אלבום הבכורה של ג'ונס מילא תפקיד חברתי שכלל לא ביקש לעצמו מראש. הוא היה מנחם, מעגן, והחזיר את מאזיניו אל הסדר הישן, הבטוח, לכאורה מוגן ומגן עליהם.
ג'ונס בת ה-23 מצאה את עצמה לא כזמרת מועדונים מתחילה עם פתיחה לא רעה של קריירת הקלטות מסודרת, והרי היו וישנן כמותה מאות, אלא כקול הכי מבוקש במולדתה. לזכותה ייאמר שהיא לא התחפפה מנטלית וגם לא מיהרה להחניף לקהלה או למנף את התהילה. תקליטה השני, "מרגיש כמו בית" נשמע כמו עוד מאותו הדבר רק שנתיים מאוחר יותר, וכך גם השלישי שלה, "לא מאוחר מדי" מלפני שנתיים.
הקליטה עם קית' ריצ'ארדס, ריאן אדמס, ג'ון פראשיאנטה ומייק פאטון
היא טחנה המון הופעות במקומות בסדר גודל בינוני, ולאט לאט הרחיבה את מעגל ההתייחסות שלה מקהילת הג'אז הצעיר אך המסורתי בניו-יורק אל אמני רוק, והקליטה עם טיפוסים כמו קית' ריצ'ארדס וריאן אדמס, עם ג'ון פראשיאנטה - גיטריסט הרד הוט צ'ילי פפרז, ועם אחד מהרכבי הצד של מייק פאטון הפיית'-נו-מורי "פיפינג טום". היא השתתפה באלבום המחווה של הרבי הנקוק לג'וני מיטשל, והיה ניכר שבחירותיה נעשות מתוך מניעים אמנותיים.
היא גם שיחקה קצת בכמה סרטים, ובעיקר התנהלה על מי מנוחות, עד שלפני כשנתיים החליטה על פירוק הזוגיות שלה עם לי אלכסנדר, שהיה גם הבסיסט בלהקתה ושותפה לכתיבה. ג'ונס סיפרה למגזין "הרולינג סטון" ש"זה היה ממש קשה, וזה היה גם סוף עידן עבור הלהקה". היא החליטה לוותר על החבורה הנאמנה שפרצה איתה, ומכריע מכך, עברה לכתוב את שיריה החדשים על הגיטרה, מה שהפך אותם בטבעיות לקצת פחות מלודיים ולהרבה יותר ריתמיים.
שיר אחד כתבה עם ריאן אדמס, ואחר עם וויל שף - סולן אוקרביל ריבר שהופיעו באחרונה בארץ. כטכנאי וכשותף להפקה, שכרה את מי שלדבריה היה "הטכנאי באלבום עם הסאונד שאני הכי אוהבת". ז'אקיר קינג היה הטכנאי ב-""Mule variations של טום וויטס, וגם הפיק את האלבום האחרון של קינגז אוף ליאון. והוא סייע היטב לג'ונס להתחדש, עם נגנים מצטיינים כמו ג'ואי וורונקר וסמוקי הורמל מהלהקה של בק ומארק ריבוט, גיטריסט עילוי שניגן עם וויטס ועם פי ג'יי הארבי.
המעבר לגיטרה הוציא משהו תוקפני יותר
ג'ונס מספרת, כי "רציתי לצאת מהמעגל שתמיד נמצאתי בו", והיא הצליחה מעל למשוער. זה כאמור רחוק מלהיות אלבום רוק, והוא עדיין מורכב מהבלדות הליליות האופייניות לה, אבל המעבר לגיטרה הוציא ממנה משהו מעט נחרץ ותוקפני יותר, ובעיקר שינה את מעטפת הצליל סביב קולה, כך שכעת הוא יוצא עוד יותר חם, סמיך, עשיר, וכן - לא להאמין - חושני.
אלו כבר לא בלדות הפסנתר שמספקות רקע בורגני למסעדות ולבתי קפה. אלה דיווחים תובעי האזנה מהלב של אישה צעירה שהפך לזירת קרב. וגם אם היא לא בדיוק כותבת בעלת איכויות ג'וני מיטשליות, פי ג'יי הארביות או פיונה אפליות, ג'ונס לפחות הלחינה ועיבדה אלבום מצוין.
במיטבה היא נשמעת כאילו סטיבי ניקס הסקסית מפליטווד מק נפגשה לסשן עם הלהקה של וויטס - המון קצבים מתונים אבל חושניים, גיטרות עתירות אפקטים ומסכי עשן, והקול הכה אופייני שמקבל מהחשמל שבמיתרים ומהליווי החכם בבאס ובתופים איזו לחלוחית שלא היתה לו קודם.
האלבום החדש יוצא לשוק שרוויי בסוזן בויל ואדם לאמברט
"The fall" יוצא השבוע רשמית לתוך שוק שעתיד להסתער בקרוב על אלבומיהם של חטיפים טלוויזיוניים כמו סוזן בויל ואדם לאמברט, ושכבר מזמן הפסיק ליטול את האלבומים של ג'ונס ככמוסות הרגעה טבעיות.
קשה לחזות עד כמה היא תצלח בשלום את מחסום ה"קוליות"- האם ואיך תהפוך ממי שלפני שבע שנים הפכה אצל מרבית שוחרי המוזיקה הצעירים לשם נרדף לבינוניות ולשעמום, לדמות של אישה חדשה שכבר מוזכרת בנשימה אחת והגיונית עם הארבי או טורי איימוס, שמעולם לא התקרבו למכירות בסדר הגודל שלה ולקהל כמו שהיה לה.
זה צעד אמיץ, וגם אם בטווח הקרוב ג'ונס תגלה שהמבקרים אמנם התקרבו אליה אבל המיליונים התרחקו, נדמה שלטווח ארוך אלבומה החדש הוא עבודה טובה מכדי שיתעלמו ממנה.
