קלאוס מיינה, הסולן של הסקורפיונס בן 68 - בערך בגיל של מדינת ישראל. בעוד שנתיים הוא יהיה בן 70, והנה הוא עדין מתרוצץ על במה ענקית, בבגדי עור שחורים, ומולו מריעים 8000 ישראלים. לא רע. בהחלט לא רע. זו הפעם הרביעית שלו כאן, ובניגוד להרבה אמנים אחרים בעולם, אין לו שום דילמות. כבר בשיר השני במופע "The Zoo" מסכי הוידאו הענקיים (מסכי לד באיכות גבוהה שמאוד העצימו את המופע), התמלאו בדגל ישראל. בהמשך, ברגע השיא, בבלדה "Wind Of Change", מיינה פשוט התעטף בדגל ישראל, כאילו היה לפחות סאבלימינל, והביא את הקהל לאקסטזה.
הסקורפיונס הם להקת רוק כבד גרמנית, שהפכה עם השנים ללהקת רוק כבד רך מאוד שמתאים לכל נפש. הם עוד אחת מהלהקות שחייבות הכל ל- MTV. בשנות השמונים הרשת הזאת הקפיצה אותם קדימה אל תהילת עולם אמיתית. הם מצידם תרמו בלדות דביקות שהתחבאו מאחורי בגדי עור שחורים עם קרעי ג'ינס (או להפך). ברגעי השיא הם גם היו אחת הלהקות הבודדות שהצליחו לעבור את מסך הברזל ולכבוש את ברית המועצות, דקה לפני שהתפרקה. לא במקרה, אפשר היה לזהות בקהל בהיכל מבטחים מנורה, נוכחות גבוהה במיוחד של יוצאי חבר העמים.
יחסית לחבורה של בני 60 פלוס פלוס, הסקורפיונס הם באמת תופעת טבע. מיינה רזה, לא מגזים עם הפלסטיקה בפנים, ועדיין שר לא רע בכלל. החברים סביבו עושים המון רעש עם הגיטרות והתופים וחלקם מתגאים בשיער כזה ארוך ומרשים שאין לאף ישראלי. אז נכון שמידי פעם מיינה והגיטריסט השרירי מאוד רודולף שקנר, לוקחים הפסקה ונעלמים מאחורי הקלעים, באחת הפעמים הצטרף גיטריסט צעיר נוסף לשלושת חברי הלהקה שנשארו על במה, אבל היי מי אמר שהם סתם הולכים לנוח כי אין כח? אולי הם בכל זאת יורדים כדי לדחוף באף ולזיי.. מאחורי הקלעים? דבר אחד בטוח, במו עיני ראיתי את הבסיסט, שקצת צעיר מחבריו, שולח יד ארוכה מהבמה ואוסף פתק עם מספר טלפון מנערה עבריה.
אולי בגלל שהם אירופאים, הסקורפיונס נטולי מניירות. הם באו להנות ולעשות שמח. כבר בהתחלה זרק מיינה לקהל מקלות תופים, לא ברור למה. במשך כל המופע הוא וחבריו יצרו קשר עין עם הקהל, לחצו יידים לאלה שעמדו קרוב לבמה, ונתנו תחושה שאחרי ההופעה כולם מוזמנים לבוא אליהם לאפטר פארטי. גם המופע שלהם בנוי נכון, בלי שום שטויות, והולך באופן צפוי מתחנה לתחנה. השיא שלהם מבחינת מכירות ונוכחות היה בשנות השמונים, אבל הם ממשיכים להוציא אלבומים בקצב קבוע. ובמופע הם משלבים שירים מכל התקופות. השיר הפותח היה מדיסק שהוציאו ב 2015. וייאמר לזכותם שכל השירים מסתדרים היטב אלה עם אלה. אם כי השירים החדשים הם כבר ממש קלישאתיים באופן גבולי.
באמצע הייהת מחרוזת סבנטיז. היתה גם מחרוזת אקוסטית. השירים הקצביים כמו נניח "We Built This House" או "Dynamite" לא באמת הרימו את האולם. למעשה רק בהדרן, ב"Rock You Like A Hurricane" הקהל קצת השתולל. בשאר הזמן הוא חיכה לבלדות, כמו "Always Somewhere" כדי להדליק פנסים באייפון, לשיר במלוא גרון, ולהרגיש נהדר. הופ, שימו לב, תיכף תיפול כאן חומת ברלין.
היה גם קטע סולו תופים בלתי נמנע. מייק די המתופף הוא גבר גדול, עם כרס ויידים חזקות, שעל ראשו רעמת שיער אפור ארוך, די מדהימה. השיער שלו חלק או מוחלק היטב, מעניין אם יש ספר טוב מאחורי הקלעים. לקראת סוף המופע הוא קיבל עשר דקות של סולו רצחני. לא משהו שלא שמענו קודם. בטח לא מסעיר או מפתיע. אבל יש משהו בסולו תופים שגורם לקהל, בטח לקהל הספציפי הזה, להגיע לאורגזמה. המסכים הגדולים הרבו להראות תוך כדי הסולו את הפטמות שלו שקפצו החוצה מבעד לגופית הסקורפיונס שלבש. נדמה לי שרק אני שמתי לב לדבר המעט קומי הזה. באנגלית קוראים לזה "מן בובז".
שעתיים וקצת, 22 שירים (שישה מהם במחרוזות), שני קטעים מוזיקאלייים, הרבה סולו גיטרות. הקהל יצא מאוד מרוצה. הוא קיבל את כל השירים האהובים עליו, מלהקה שהיא לא סתם להקת רוק כבד, אלא הרכב שהיו לו להיטי על קלסיים. את "Still Loving You" הם שרו עם מיינה בקולי קולות, אולי כי הם באמת עדיין אוהבים אותו מאוד. הסאונד היה מצוין. הבמה נראתה נהדר. מה שהזכיר לי, שהכל עניין של השקעה. אם שמים מסכי ענק מודרנייים ויקרים, דמותם של חברי הלהקה מגיעה עד לשורות האחרונות באצטדיון, וכך צריך להיות. גם וידאו לא יצירתי במיוחד, נראה על מסכים כאלה סופני ומסעיר. היכל מבטחים מנורה הוא מקום מאוד נעים להופעות. בטח בערב קיץ חם, שבו המזגן החזק של האולם, מצליח להתגבר על החום. אם הגיל לא יכניע אותם, הסקורפיונס בטח ישובו אלינו באיזה סתיו. אני בטוח שהקהל שלהם יחכה להם.
