הראל מויאל במופע השקה עם לאה שבת

הראל מויאל (צילום: צ'ינו פפראצי) — מגוון. הראל מויאל במופע השקה בבארבי | צילום: צ'ינו פפראצי

להראל מויאל יש את כל התכונות הדרושות כדי להיות זמר ויוצר מצליח באמצע הדרך של המוזיקה הישראלית. מצד שני, יש לו לא מעט בעיות שמפריעות לו בדרך לאותו אמצע. הוא מוכשר, הוא שר יפה, הוא נראה טוב ("אלביס", כינתה אותו לאה שבת), יש לו כמה וכמה להיטים, הוא זכה ב"כוכב נולד" והוא יכול להתאים את עצמו לשלל סגנונות מוזיקליים שהאוזן הישראלית מורגלת בהם ונהנית לשמוע אותם.

מצד שני, שני היתרונות האחרונים הם גם חסרונות. תשע שנים עברו מאז הזכייה של מויאל בניצנים, מאז הוציא ארבעה אלבומים, ונדמה שמאלבום לאלבום, משנה לשנה, הפופולאריות שלו בנסיגה, ולא בגלל שהוא לא מוציא שירים טובים. הזיכרון של הקהל הישראלי קצר, הכוכבים החדשים (מי אמר עידן עמדי) כבר מזמן כאן, ונדמה שמויאל נשכח בצד אותה הדרך, או גרוע מכך – נשלח לאי בודד, אי הגלות, לקושש מחדש פרסום ותהילה בתוכנית כמו "הישרדות".

בנוסף, הגיוון הסגנוני של מויאל, מה שאמור להוות יתרון ברור על פני אחרים, כמי שיכול לעשות רוק ופופ, אתני ומזרחית, פולק ורגאיי, בלדות רומנטיות ולהיטי מועדונים - דווקא הגיוון הזה יוצר דמות לא ברורה של אמן שמנסה לעשות הכל מהכל ולא מצליח להתמקד בשום דבר באמת עד הסוף. מויאל, כמו רבים שיצאו בשנים האחרונות מתוכניות הריאליטי, יכול ורוצה לרצות את כולם, גם את ועדי העובדים וגם את העורכים ברדיו, גם את הרוקדים בחתונות וגם את הרובצים בפקקים, גם את אלה שהתבגרו במקביל לקריירה שלו ועדיין זוכרים לו חסד מ"נר על החלון" וגם קהל חדש לגמרי, מבוגר יותר, שמחפש גם עומק וגם כפיים.

מי הוא? מי הוא? הראל מויאל?

חוסר הפוקוס הזה מבלבל את המעריצים, את הקהל, וכנראה שגם את מויאל עצמו. תשאלו אותו היום איזה מין אמן הוא, והתשובה תהיה זמר-יוצר שמבצע את שיריו, והולך עם מה שאומר לו הלב. ההגדרה הזו טובה אולי לשיטתו, או ליחסי הציבור שלו, פחות טובה עבור תעשייה ומדינה שעדיין, במקרה שלו, מחפשת איך לסווג אותו ולאן הוא שייך. ההגדרה הנכונה במקרה של הראל מויאל היא "מוזיקה ישראלית על גווניה", אבל קשה מאוד להיות אמן שפונה לכל הקהלים במדינה מפורזת תרבותית כמו שלנו.

יש אמן אחד בלבד שמצליח לעשות את זה בהצלחה רבה כבר למעלה מעשור. קוראים לו שלומי שבת. ואם תשאלו את מויאל, את אדיר גץ, את מאור תיתון, אפילו את עידן עמדי ולירן דנינו ועוד כמה יוצאי תוכניות מוזיקליות, הם יגידו לכם ששלומי שבת הוא עבורם סוג של מודל. כי לשבת יש לגיטימציה מיוחדת בעיני הקהל הישראלי, לשיר מה שהוא רוצה. גם רוק, גם פולק, גם מזרחית, גם בלדות קורעות וגם דאנס. יש בארץ אמנים לא פחות גדולים משבת, אבל הוא בדם, יזע ודמעות, קנה לעצמו מעמד מיוחד במוזיקה הישראלית, ולמעמד הזה שואפים להגיע צעירים רבים, בהם גם הראל מויאל.

מופע ההשקה של מויאל, אמש במועדון הבארבי, נשמע כמו אותו "סלט" ישראלי שרק זמר כמו שבת יכול לצאת ממנו בשלום. מעבר לעובדה שהוא אירח את אחותו, לאה שבת, ספג ממנה את החום האנושי המפעים שלה ושר איתה דואט חדש ומרגש בשם "היית איתי, הייתי איתך", הראל מויאל קצת הלך אמש לאיבוד. ושוב - הוא זמר טוב ויוצר שכבר הוכיח את עצמו. הוא שידר אמש ווייבים חיוביים מאוד ונראה שמח ומחויך, ועדיין, משהו שם לא ישב עד הסוף כמו שצריך.

הראל מויאל, לאה שבת (צילום: צ'ינו פפראצי) — דואט מוצלח ב"היית איתי, הייתי איתך". לאה שבת והראל מויאל | צילום: צ'ינו פפראצי

הבארבי, למשל, הוא לא הלוקיישן שהכי מתאים לו ולקהל שלו, סדר השירים במופע היה די תמוה, עם כל הלהיטים מפעם בהתחלה והרבה שירים חדשים בסוף, הסאונד לא הבריק והתחושה הכללית היתה שיש כאן אמן עם פוטנציאל גבוה מאוד, שרק לאחרונה מתחיל להתניע את הקריירה שלו בכיוון הנכון, אחרי כמה שנים של דשדוש והישרדות, תרתי משמע.

ביצועים שבלטו לחיוב במופע: "סמי", שמושפע ממאיר ואהוד בנאי וכמובן משלמה ארצי, ואולי עוד כמה שנים ייחשב לקאלט - הביצוע היה מרגש, וכבר הוא לבדו הצדיק את כל ההמולה. "תבואי אלי", סוג של בלדה הימנונית שסללה את הדרך להצלחות כמו "יסמין" של הפיל הכחול - בוצעה היטב בשיתוף נכון של הקהל. "שבת בחלון", שהקפיץ את הבארבי עם קצב בוכארי בסגנון משפחת אלאייב - מויאל נהנה מהשיר הזה במיוחד וגם הקהל, ברמה אחת מעל שאר השירים ה"מזרחיים" שיש באלבום החדש. "את באה אליי" - להיט טוב שבוצע בדיוק עם מינוני הרגש הנכונים. "ספינת הזכרונות" - קאבר מצוין לנתנאלה, בסטייל יווני עם בוזוקי שנותן סולו והולך עד הסוף, בונבון אמיתי, ככה עושים קאבר. הדואט החדש עם לאה שבת, שעשה טוב לשניהם. "דון חואן", שיר שמויאל קשור אליו רגשית עוד מהאודישן ל"כוכב נולד" ומכל הבלדות שנתן במופע הזה (והיו כמה כאלה) נשמע הכי אמיתי, עם לא מעט כאב.

בצד הפחות מוצלח היה הביצוע ל"לא מכירים אותך", שיר שבא מתוך כאב, אבל בוצע בסגנון רגאיי עולץ. לא כל להיט עם קצב חייב להישמע גם שמח ומרקיד, גם למילים יש משמעות. הפתיחה הארוכה ל"בגלל הרוח" (עם לאה שבת) הזכירה ניסיון להישמע כמו שלמה ארצי עם כלי הנשיפה - כדאי היה להתאפק עם הדחף הזה.

אבל לקהל המעריצים שהתאסף אמש בבארבי זה שינה פחות. מאות המוזמנים שמילאו את מועדון הרוק וחלקם ניראו בו קצת כמו נטע זר, שרו את מילות השירים בעל פה (אצל מויאל קשה שלא - גם אני שרתי בכמה מהם), התרגשו, רקדו ושמחו. אולי הוא עוד לא ממלא היכלים בכל הארץ, אבל בסיס של קהל שאוהב אותו יש ויש.

אז מה יהיה עם הראל מויאל? לאן הקריירה שלו הולכת מכאן? האם בעוד כמה שנים הוא יהיה שלומי שבת הבא? האם החיבור שלו למוזיקה המזרחית, שמגיע מהבית ונוכח מאוד באלבום החדש שלו, יוביל אותו מעתה כקו מרכזי? האם הוא ימצא בעצמו את הרוקר החבוי ויכתוב בעצמו שיר תשובה ל"אמצע הלילה בכפר", הלהיט הגדול מהאלבום הראשון, שמדבר על הכל חוץ מעל מה שבאמת חשוב בסיטואציה - חייל קטן בתוך מלחמת הכיבוש הגדולה? האם יום אחד הוא יפתח את פצעי הנפש ויספר לנו על מה שבאמת עבר עליו אי שם, בין אלחאדר לבית ג'אלה? התחושה היא שזה תלוי רק בו.