תומרגאייוסף

תומר יוסף הוא החלום הרטוב של כל חובב רגאיי. מופע ההשקה שלו לאלבום "השחר 35", אמש במועדון זאפה בתל אביב, היה תצוגת הרגאיי הכי טובה שאפשר למצוא בעברית, ומועמד בטוח לתואר העולמי "מופע הרגאיי הכי טוב של זמר שהוא אינו ג'מייקני". יוסף מראה במופע הזה שהרגאיי, ואחיו הבכור הסקא, כמו הבוסה נובה, כמו הקאנטרי, כמו המוזיקה הצוענית, כמו הבלוז - הוא לא סתם מוזיקה עממית שהגיעה למיינסטרים הגלובאלי - אלא שהרגאיי הוא סוג של דרך חשיבה, של אמונה מוזיקלית, שגם אם אתה לא בן דת הראסטאפאריי המפורסמת אתה יכול להאמין שהרגאיי יעשה לך טוב בחיים.

קינגסטון, לא כפר סבא

הכותרת "השחר 35" היא מטעה, כמעט שקרית. כי המולדת המוזיקלית של יוסף לא נמצאת בכפר סבא, אלא בקינגסטון. כמו שבק ס ויובל בנאי לפניו גם יוסף מחזיק בשורשים ג'מייקניים מדומים. אפילו כשהוא שר בלדה רכה ושקטה, עדיין הרגאיי מציץ מתוכה, גם אם בקטן, וכשהוא תופס קצב מטורף של ראגאמאפין או היפ הופ, עדיין הסקא מהדהד ברקע, בבי פי אמ של הנפש שלו.

במובן הזה "השחר 35" הוא המשכם הטבעי של אלבומיו הראשונים של יוסף, "תגידו משהו" ו"צוחקים מתחת לאדמה", שיצאו לפני תשע וחמש שנים. כלומר, כשהוא לא במסגרת הבלקן ביט בוקס, אבל עדיין מחובר חזק לתמיר מוסקט העילאי בתופים (שמוקמו בצד הבמה) ואיתמר ציגלר המצוין בבס וחשמלית - יוסף חוזר הביתה, למקורות, כלומר לרגאיי, לחתרנות, לטקסטים שמדברים על אהבה אבל גם על מחאה.

ארבעה שירים חדשים בפתיחה

המופע נפתח בארבעה שירים מהאלבום החדש. "תן לי לעוף", שיר רגאיי איטי ואקוסטי שמדבר על חופש, אמת מול שקר וחשיפה ("רק עורי מקנה לי הגנה"). יוסף שר יפה, בקול גבוה, מכניס את הקהל לאט לתוך האירוע. "כאלו מילים", שעוסק באהבה, ישב על אותם קצב וליווי בסיסי, עם תוספת יפה מהקלידים של תום דרום וקצת יותר עירנות, סוג של להיט.

"כפרה", עם תופים יותר אפריקניים ועדיין רגאיי בגיטרה, יורד לרחוב עם טקסט עממי, יומיומי, יוסף נותן קצת סלסול תימני (אם כבר שורשים) והתוצאה היא שיר כיפי, מגניב, מעין "מה הדאווין שלך" עכשווי. השיר הרביעי, "לאן", שפותח את האלבום החדש, היה כבר סקא עם חשמלית רוקנ'רולית ובס תופים קטלני. ההגשה המהירה של יוסף הזכירה את אפילו את בילי ג'ואל ב"We Didn't Start The Fire", עם טקסט שמדבר על גלובאליות שמתכנסת לישראל - "תביא את החלום לכאן".

"צוחקים מתחת לאדמה", שיר הנושא מהאלבום השני, כבר הזכיר יותר את הבלקן ביט בוקס, כשחיבר רוטס ג'מייקני עם גרוב תימני וגיטרה שמכליאה את אריס סאן עם ג'וניור מרווין. הנאמבר היה קיבוץ גלויות אמיתי - עוצמתי כשבט אפריקאי, שמח כמו חינה, גרובי כמו מדנס. "איש קטן" המשיך את המגמה המעורבבת, סוג של ראגא-היפ הופ-צועני עם טקסט ערמומי וגיטרה ממזרית, כשיוסף דופק ראפ אדיר וחולש על נאמבר עם עוצמה ממגנטת, סוחפת, פצצתית.

רצף שירי אהבה

כאן מגיע החלק המתון יותר של המופע. "את אהובתי" צולל לרגאיי-בלוז קרוע על לב קרוע. הוא נפתח עם חשמלית בצליל מטריף, יוסף שר בקול צרוד, בלוזי, רוקיסטי, ממסטל את הקהל, ואז מכניס אותו לאטרף עם תיפוף על סנר בקדמת הבמה. "אינעוני", שיר מחאה חברתי על עוני, נפתח עם אקוסטית מהירה, מוסקט מקיש על מקשיו ודרום תורמת משפט יפה מהקלידים, הפקה מוזיקלית שמביאה עושר צלילי לשיר שמדבר על עוני, ומראה שאפשר להישמע עשיר גם עם מעט כלי נגינה.

"יפה באמת", גם הוא מהאלבום החדש, הוא בלדה עדינה ויפה על שני ילדים שנפגשים על קרוסלה ואחרי הרבה שנים נפגשים שוב כבוגרים, מתאהבים ומקימים משפחה - יוסף שר כאן בשקט, ברכות, בעדינות וקורא לזה "פנטזיה על זיכרון" - מרוב שאתה אוהב מישהי אתה בטוח שכבר פגשת אותה פעם בעבר. האוירה נוסטלגית, הארומה פסטורלית, בין הכנרת למרפסת, ותום דרום עושה כאן עבודת קודש עם קלידיה.

את "רואה לה את הלב" יוסף מקדיש לאשתו נועה. היא זוכה ממנו לשיר אהבה שמתפתל כמו נחש ומדבר על כאב מתוק באוירה מעט פסיכדלית, עם קלידים שנשמעים כמו חליל וגיטרה מצרצרת. את "יפה שלי", סלואו-רגאיי ממכר וממסטל ("את ישנה ביבשת אחרת") הוא מקדיש לשאר הבנות בקהל.

איחוד של "הטרמפולינה" עם בן הנדלר

כאן נגמר הפרק הרומנטי ויוסף מזמין לבמה את בן (בנו) הנדלר, שותפו לצמד "הטרמפולינה", שתופס את הבס ומעביר את ציגלר לגיטרה ואת דן זיתון לפרקשן. יחד הם מבצעים את "עברתי רק כדי לראות", קאבר הרגאיי הנהדר לאסתר שמיר מ"עבודה עברית 2", לטעמי השיר הכי טוב באוסף הזה (וכתבתי זאת עם יציאתו לפני שלוש שנים). השילוב בין הנדלר בבס למוסקט בתופים הוא משהו מיוחד, דרום משמיעה את קטעי החצוצרה, הגיטרה מנגנת את קטע המעבר השקט לקראת הסוף, ויוסף חוזר בגדול לפזמון האחרון וחותם את הביצוע המצוין.

יחד עם הנדלר יוסף קופץ ל"הקומבינאטור", הלהיט הקצבי של "הטרמפולינה", שיר מחאה נגד שחיתות וסוג של ראגאמאפין לפנים. הוא דופק ראפ והבמה מקרינה חגיגה. ואז מגיע "US איזה באסה", שיר מחאה נוסף של "הטרמפולינה" שנכתב בתקופת הנשיא בוש. הנדלר נותן גיטרה חזקה, יוסף שר מהר, כמו בבלקן, רוכב על היפ הופ-ראגא ומגיע בפזמון עד לצעקות עם רקע שמזכיר רוק-היפ כוחני בסגנון "באדי קאונט" ורייג'. הנאמבר עוצמתי, הבוסט אדיר, קטע לפנים.

אחרי שהנדלר יורד יוסף מסיים את החלק הרשמי עם שלושה להיטים: "אני רוצה לזוז", בו הוא מרחף עם ההרכב, הקהל והגרוב המטורף, "אל תטוסי", רגאיי איטי ושורשי בו הוא שר גבוה ומגיע כמעט לפלצט. יחד עם הנגנים הוא לוקח טריפ על השורה "נשאר אויר בכיסים" והכל פנאן. "הרוח דוחפת אותי" הוא חפלה מהירה ומטורפת עם קצב צפון אפריקאי, כשהלהקה מפגיזה ויוסף מתחרע על סקרצ'ינג. סיום מוצלח לחלק הרשמי.

צריך לקבל יותר ריספקט מהקהל המקומי

את ההדרן יוסף פותח עם הבלוז האיטי של "לא נרדם", שיר על תהיות הקיום ("אני צעיר עוד בשנים וכבר צריך ללכת... גם אני פה במקרה, זה לא מקרה שאני כאן"). ממנו הוא עובר ללהיט העכשווי "פרח מקומי" ושר בקול הצרוד, הרוקיסטי "איך אומרים ביפנית, אני צריך עזרה?", שיר טוב על רקע גרוב של מקצב שלושה רבעים.

"תגידו משהו", השיר שהתחיל את הכל באלבום הראשון, הוא סקא מהיר וקטלני שמקפיץ את התחת, דהרה שבטית מטורפת של ההרכב שגורמת ליוסף להשתולל עם השירה. אבל מהיר וקטלני עוד יותר ממנו הוא השיר החותם "בתוך המים", שהוא בכלל פאן על מקלחת בספיד אדיר עם תיפוף תזזיתי של מוסקט. ככה עושים סקא באמת.

היה אמש קהל בזאפה, במופע עמידה, אבל המקום ממש לא היה מלא. אחרי שני אלבומי סולו, אחד עם "טרמפולינה" ועוד שלושה עם הבלקן ביט בוקס אפשר היה לצפות שתומר יוסף המצוין יקבל מהקהל המקומי יותר ריספקט, אבל אסור לשכוח שזהו רק תחילתו של המסע החדש. ואחרי שמוקי, אברהם טל ומוש בן ארי יצאו מלהקות והפכו לכוכבי סולו בסצנה הרחבה של הגרוב - אולי עכשיו, בגיל 36, הגיע תורו של תומר יוסף.

• איתמר ציגלר
• בן הנדלר
• תום דרום
• תומר יוסף
• תמיר מוסקט