"מדברים בשקט" הוא אחד הלהיטים הגדולים של הפרויקט של עידן רייכל. "סוף שבוע רגוע" הוא פרויקט הדגל של תחנת הרדיו גלגל"צ. בעשור האחרון, "שקט" ו"רגוע" היו המלים שהוליכו את המוזיקה הישראלית אל עברי פי פחת. הן שיקפו, בה בעת, את הכמיהה מצד המאזינים, את הרצון בשלווה, את הכניעה לרעש החיצוני והניסיון להימלט מהכאב הפנימי בעזרת מוזיקה מרגיעה. אם תרצו, זמן קצר לאחר שהתפוצצה בועת ההייטק התנפחה לה בועה חדשה: הפרויקט של עידן רייכל, מההצלחות האמנותיות והכלכליות הגדולות של העשור החולף.
השקט והרוגע היו תוצאה ולא סיבה. כשבחוץ השתוללה האינתיפאדה הפלסטינית, אחר כך פרצה מלחמת לבנון, מאוחר יותר חווינו את מבצע עופרת יצוקה, להיטיו של עידן רייכל, המתבלים פופ סכריני במוזיקת עולם מעובדת להפליא, עם שבבי ג'ז, תחת קצב מהמגרב, זמרות ממוצא אתיופי לצד קלידן חרישי שראשו סבוך ראסטות, היו התגובה המאופקת, הבריחה האולטימטיבית מהצרות. הן היו, במפורש, הפסקול של מעמד הביניים.
מאזיני גלגלצ ורייכל יצאו למאבק המחאה
אם תבדקו את הפילוח של מאזיני גלגלצ, התחנה ששידרה הלוך ושוב את להיטיו המתקתקים של עידן רייכל, תגלו הלימה מובהקת בין הגילאים (30 פלוס מינוס) והאזור (גוש דן) לגילאים ולאזור של אותם המוחים במאבק האוהלים. זו הייתה המוזיקה שערסלה את נשמתם, שליטפה את נפשם, שערפלה את חושיהם, שעזרה להם להימלט מהשוקת השבורה. שירים של אהבה ויחסים וצלילה למעמקים והמראה במטוסים אל העולם הווירטואלי שמסביב. עד שהמשחק נגמר, הזעקה נחלצה משיפולי הבטן, והרגליים נשאו אותם לרחובות.
כמו המוזיקה של עידן רייכל, גם המחאה של מאזיניו מנומסת להפליא. אין בה שריפת צמיגים, ניפוץ חלונות, חסימת כבישים מתארכת וחילופי מהלומות עם שוטרי מג"ב. זהו מאבק מחונך, ערכי, תודעתי, מעודן ומעורפל. במקום להגיד "ביבי הביתה", הם ממלמלים שזה לא פוליטי. במקום לזעוק בזעם חורך, הם, כמאמר השיר, מדברים בשקט. כמו רייכל. בדיוק כמו רייכל. שמסכם עכשיו, בתזמון מדויק להפליא, את העשור המוצלח בחייו. של הופעות והקלטות והתחבבות על הקהל הישראלי, שגילה בו, דווקא בו, שאנטי, ראסטות, סיני, תעמיסו עוד קלישאות חזותיות ותודעתיות, את המייצג המובהק שלהם עצמם. אולי כי הוא גם עשה מזה הרבה כסף, אולי כי נותר צנוע ולא השתנה במאום.
מה יהיה הפסקול של חיינו מעתה ואילך
כי עידן רייכל הוא מותג. כמו שלמה ארצי. או יהודה פוליקר. אתה יודע בדיוק מה תקבל. מה תרגיש. ואיך כל זה ייגמר, אחרי שני דיסקים בהופעה (יותר מ-100 דקות נדיבות ומהוקצעות) ואחד שהוא אסופה של אקוסטיקה מלווה בהפתעות סגנוניות לא בלתי צפויות.
רייכל, מלודיסט קפדן, מעבד מדויק, מבצע המודע לחולשות קולו (ולכן מקיף את עצמו בזמרות כישרוניות ומחממות לב), סיפק במשך שנים אופיום להמונים. אבל בקיץ 2011 מסתבר שהאופיום לא באמת הצליח לדכא את הכאב, התסכול והאימה. הוא היה רק פתרון זמני. רייכל ימשיך להיות רייכל, בין הקלידים לכינור, בין החליל לגיטרה, קרוב לוודאי שנקבל ממנו את מה שקיבלנו עד כה. השאלה היא מה יהיה הפסקול של חיינו מעתה ואילך. מי ייתן לנו את התשובה, כשהמציאות מתבהרת, הלהט מבקש פורקן אמיתי, וכולנו, אבל כולנו, נגמלים מהשקרים.
הפרויקט של עידן רייכל - "הביתה, הלוך וחזור". דיסק 1 (ההופעה) - 66 ד', דיסק 2 (ההופעה) - 45 ד', דיסק 3 (מפה ומשם) - 54 ד'. הליקון.
