אני רואה אותה בדרך לגימנסיום

תמר אייזנמן של "Gymnasium", האלבום והמופע (בעיקר המופע), גורמת לך להרגיש ולו לשעה וחצי כמו יוסיין בולט. אתה עף, אתה מחייך לכולם, אתה רוקד, אתה אלוף העולם בזכות המוזיקה שלה, שמכה הומ-ראן אחרי הומ-ראן. ואתה לא רוצה להתעורר מהחלום.

אייזנמן, וזה לא חדש, היא ללא ספק הגיטריסטית-אישה הכי טובה שהיתה בארץ, אבל זוהי רק נקודת המוצא, שממנה והלאה היא צמחה כנסיכה היפה והמוכשרת של הרוק-גרוב המקומי, זמרת מרגשת ופרפורמרית סוחפת, עם עוצמות מתפרצות שמגיחות מהגוף הקטן שלה וטוענות באנרגיות את הבמה והקהל. היא תותחית, וכשהיא יורה כל שנותר הוא להיכנע מיד וללא קרב, להשתאות (כאילו זו היתה הפעם הראשונה שאתה רואה אותה), למחוא כפיים ולהריע.

תוספת כלי הנשיפה שדרגה; אייזנמן טובה מתמיד

ההופעה אמש בתאטרון תמונע בתל אביב שילבה את שירי האלבום האחרון "Gymnasium" עם כמה להיטים מהאלבום הקודם לכדי חוויית רוקנ'רול חזקה. לטריו הרגיל שלה, עם אביב כהן (השני) בתופים ומיקי ורשאי בבס, הצטרפו גל דהן בסקסופון ומעיין מילוא בטרומבון. תוספת הבראס שדרגה את ההופעה של אייזנמן בכמה דרגות, מכל הבחינות: הסאונד של ההרכב - בשילוב עסיסי של הנשיפה עם החשמלית, אפשרויות האלתורים והמשחקים, העומק של העיבודים, התנועה על הבמה, רמת הנגינה. ראיתי הופעות של אייזנמן ואמש היא נשמעה טוב מתמיד, בחבילה מגובשת, כמעט מושלמת.

היא פתחה את הערב עם מחיאות כפיים שנועדו להכניס את הקהל לקצב והובילו לרית'ם נ' בלוז של "Give me". בשיר הראשון היא עוד קצת התרגשה והקול יצא לה קצת חלש, אבל מיד אחר כך חזר לעצמו. השיר השני היה "Sun", הסינגל האחרון מהאלבום, שמחבר טקסט עצוב עם להיט שגדל עם סולו גיטרה סנדרסוני והופך לנאמבר מנצח בסולו בראס. ביצוע טוב מזה שבאלבום, תכונה שמאפיינת בערב הזה את מרבית השירים של אייזנמן. אחריהם באים "High now" הצ'ילי פפרי-לני קרביצי, הבלוז המשובח "I Know", שזוכה לסולו גיטרה מבריק, אחר כך מתעצם עד נגינה נהדרת של ההרכב כולו, ו"Make it go away", מהאלבום הקודם, שיר שמתקשר עם הסגנון של הדרה לוין-ארדי (שאייזנמן ניגנה איתה בעבר) ובו אביב כהן שר בית.

טובה באקוסטית לפחות כמו בחשמלית

אחרי שליש חשמלי עוברת אייזנמן לחמישה שירים בגיטרה אקוסטית, ומתגלה כגיטריסטית מחוננת גם עליה, כמעט, ואולי לא פחות מאשר על החשמלית. השליש האקוסטי נפתח עם "Let's stay", שמהווה את אחד משיאי המופע. על קצב מחיאות כפיים, שלדברי אייזנמן מושפע ממוזיקת לאדינו, היא פותחת רק עם אקוסטית, אחר מצטרף ההרכב כולו לקטע גרוב, אז מגיע סולו סקסופון ארוך שטורף את כל הקלפים ולבסוף חוזר ההרכב. התוצאה, עם טקסט שלדבריה מדבר על אהבה למוזיקה ותחושת ביחד, מטמטמת.

ב-"Dates and times" אייזנמן שוב מתחילה עדין ומקסים, שרה כל כך יפה, ואז עוברת לתצוגת תכלית מרשימה, גרובית, מהירה, נחשית, מתפתלת, של נגינת גיטרה. חצי הפתעה נרשמת עם ביצוע אקוסטי ל"Black or white" של מייקל ג'קסון, אותו ביצעה גם בהופעה הקודמת, בפרשנות נאה ללהיט הבינלאומי. השיר הבא, "Regret", הוא בלדה קטנה ויפה, גם הוא רק עם גיטרה. הפרק האקוסטי מסתיים ב"Hey woman", שבאלבום הוא דואט עם אסף אבידן וכאן הוא רוק-בלוז שמרגש בשורה החוזרת "I just wanna hold you now" ואז נכנסים הבראס ומעיפים אותו למעלה, הוא מתגלגל לקצב רית'ם נ' בלוז על גבול הדיסקו שעושה חשק לרקוד.

כאילו זכתה ב"גראמי"

בשליש האחרון חוזרת אייזנמן לגיטרה החשמלית. "Da' bitch" מהאלבום הקודם הוא להיט RNB מרקיד, שמשפריץ זעם מעורבב עם תאווה ומתפתח עם בראס שנותנים בראש לקטע fאנקי-גרובי-רוקי-דיסקואידי בסגנון הדג נחש. אחריו מגיע "Hit me", ה-להיט של הדיסק האחרון, אותו מבצעת אייזנמן כאילו היא על בימת טקס הגראמי, רגע אחרי הזכייה. הרכבת ממשיכה לדהור ב"20 Years", קטע חזק מלא בסולואים. התנופה נעצרת רגע לפני הסוף ב"So easy", בו מביאה אייזנמן לשיא את היופי, העומק והנשמה השחורה שהיא מחזיקה בגרון הקטן והלבן שלה.

ההדרן הראשון היה "X man" מהאלבום הקודם – עוד להיט רוקנ'רול גרובי משובח בו היא משפריצה את המילים במהירות ועל רקע טריו הרוק המושלם שלה דופקת סולו גיטרה ענק. האחרון בהחלט הוא הבלדה היפה "Touch me", השיר שפותח את "Gymnasium". הוא מסתיים במילים: "Fast on the highway to a new start" – בדיוק הכיוון שאייזנמן, בריית רוקנ'רול נדירה שכמותה, צריכה ללכת אליו. כי כמו במקרה של אסף אבידן והמוג'וז, העתיד שלה לא מדבר עברית.

• גל דהן
• גרוב
• זמרת
• מיקי ורשאי
• רוק ישראלי
• תמונע
• תמר אייזנמן