לא נעים להגיד, אבל צריך להודות: כנראה, המרוויחה היחידה ממותו של מייקל ג'קסון, חוץ מבעלי העניין הכלכלי בו, תהיה וויטני יוסטון. יש המון הבדלים ביניהם, אבל גם היא אחד האמנים הכי אהובים בתולדות הפופ האמריקני, גם היא הידרדרה לשפל נורא בחייה האישיים והמקצועיים, וגם היא הואשמה כאחד הכישרונות השחורים שהלבינו את אמנותם ותדמיתם למען פופולריות כלל-עולמית וחנופה לאוזני הזרם המרכזי והלבן באמריקה.
יוסטון, 46, נשארה בחיים, ולהבדיל מג'קסון מממשת את הקאמבק שלה בחזרה מהגיהינום. אם יש רגשי אשם קולקטיביים על האופן שבו התקשורת העולמית התעמרה במנוח ואז גילתה שהקהל העולמי מביע את אהדתו אליו במכירות שלאחרי המוות, כנראה שיוסטון תקטוף את פירות ההכאה על חטא.
אלבומה החדש, שניתן לתרגום כ"אני מחכה/מצפה/תלויה לך/בך/לכם/בכם", הוא לא תקליט מצוין ולא תקליט רע. בעוד שבועיים תעניק ראיון ראשון ובלעדי לאופרה ווינפרי, בשידור פתיחת העונה של תוכנית האירוח הכי נצפית על-פני כדור הארץ. כאן יוסטון, היו לנו המון בעיות בזמן האחרון, אבל עכשיו אני חוזרת. האם הזרועות וכרטיסי האשראי ייפתחו לקראתה באהבה?
לפני שנתיים יוסטון התגרשה מבעלה, בובי בראון, זכתה באפוטרופסות על בתם, ונכנסה לניקוי יסודי במכון גמילה. ואז התייצב לצדה קלייב דיוויס, אחד המנהלים הכי חזקים בתעשיית המוזיקה האמריקנית, מי שגילה אותה בנערותה. דיוויס ניווט ליוסטון את האלבום החדש. ספק אם האלבום ישחזר את ימיה הגדולים ביותר, אבל הוא מוצר מספיק סולידי על מנת להציע פלטפורמה יציבה לנסיקה מחודשת.
כן לסמים, כן לאלימות
יוסטון, בתה של זמרת הגוספל סיסי, בת דודתה של זמרת הפופ-סול דיון ווריק, ומי שארית'ה פרנקלין הייתה סנדקיתה, בילתה את ילדותה בשירת מקהלות, בניסיונות משחק ובמעט עבודות דוגמנות. דיוויס שמע אותה במועדון, ובגיל 22 תפר לה את אלבום הבכורה הכי נמכר עד אז לזמרת.
אמצע שנות ה-80 היו שיאה הכלכלי של תעשיית המוזיקה. על התפר שבין ימי תקליטי הוויניל לפורמט הדיסקים החדש, יוסטון לא הפסיקה למכור, על תקן בת השכן החסודה. היא ייצרה פופ קליט ביותר שפנה למקסימום פלחי שוק, וניצלה את המנעד הקולי הרחב והצח שלה לווירטואוזיות טכנית ששבתה לבבות והשפיעה על המון זמרי וזמרות סול, למשל על מאריה קארי וכריסטינה אגילרה.
ואז, ב-1992, היא חוותה את השנה המשמעותית בחייה, כשנחתו עליה במקביל גם שיא ההצלחה וגם ראשית הנפילה. באותה שנה יוסטון שיחקה ושרה ב"שומר הראש", שפסקולו הפך לאחד מעשרת האלבומים הנמכרים בכל הזמנים. באותה שנה היא נישאה לכוכבן בובי בראון - נישואים שהיטלטלו 15 שנים בין אלימות במשפחה להתמכרויות השניים לאלכוהול ולסמים, ובין תקלות אינסופיות בקריירות שלהם. יוסטון, שמכרה עד אז 140 מיליון עותקים וקיבלה יותר פרסים מכל זמרת, החלה לבטל הופעות, לקלקל את המוניטין ולהפוך מהנערה הייצוגית לבוגרת המטורללת.
כעת היא שוברת שבע שנות שתיקה. דיוויס גייס לצוותה את הכוכבת החדשה שלו, אלישה קיז, וגם שלל כותבים ומפיקים מיומנים, כמו דיאן וורן, דיויד פוסטר, סוויז ביטס, ד'אנג'ה, אר קלי ואייקון. דיוויס אומר שלא ניסו להחניף לקהל הצעיר, אלא להציג את יוסטון שהכרנו בעבר, ובכל זאת המינונים כאן מדויקים מתמטית. כמה בלדות גרנדיוזיות, שיר קריבי קליל עם אייקון, וגרסת דיסקו שהפיקה לה קבוצת סטארגייט הנורבגית ל"שיר בשבילך" של לאון ראסל.
השיר הכי טוב כאן הוא הפותח את האלבום, "שטר של מיליון דולר", שבו יוסטון מגישה סול-פופ-דיסקו נוסח שנות ה-70, ונשמעת קלילה, משוחררת, חוגגת את המוזיקה. שאר האלבום משופע באמירות של חיזוק והאדרה עצמיים, עידוד ונחמה. יוסטון מעידה על שיר הנושא שלו: "הוא מה שאני רוצה לומר על השנים האחרונות שלי מבחינה רוחנית. לפעמים אתה עובר בחיים מצבים לא טובים, שבהם אין לך ברירה אלא להיאחז בכוחות יותר גבוהים משלך".
מבחן ההופעות
האלבום של יוסטון אינו האכסניה הטבעית למילים טעונות ועמוקות, למוזיקה מאתגרת או לחוויות צליליות מטלטלות, אולם גם לא מתאפיין כפצצת פופ דורסנית ולא מרוסנת. שני הסינגלים הראשונים לא חרכו בינתיים את המצעדים, אבל יוסטון חוזרת לעולם שונה מזה שחיבק אותה באלף הקודם. ממילא אין לה סיכוי לשחזר את שיאי המכירות, ומבחנה המשמעותי, כמו של כל המגה-סטארים הוותיקים, יימדד בעיקר בהופעות.
אם יש משהו מצער בשירים החדשים, זה העדות לאובדן הצלילות ולהצטמצמות המנעד הקולי שלה. אולי זה צפוי ממי שלא ממש שמרה על קולה, והכבידה על מיתריה בצריכת כימיקלים מיותרים. בכל אופן, יוסטון עדיין זמרת נדירה. לא בטוח שהאלבום החדש שלה יהפוך לחבר לחיים, אבל מותר לברך על שובה לפעילות מסודרת, ולקוות שכפי שהתאוששה בחייה האישיים, כך בעתיד תזכה גם להגיע לשירים הראויים לזמרת ברמתה.
