למרות התלאות המרובות ומפח הנפש בדרך למעלה, יש לא מעט יתרונות בהצלחה המאוחרת מהסוג שחווה ליידי גאגא בימים אלה. הצלחה שהיא כמעט לא פרופרציונלית בהתייחס לעובדה שמדובר בסך הכל באלבום הבכורה שלה ובשם טרי למדי בביזנס. הכיבוש האיטי שעשה "Just Dance", הסינגל הראשון והמושלם שלה במצעדים במשך קרוב לשנה (!!) עד שחבק את המקום הראשון באמריקה ואנגליה גם יחד, מציב אותה בפסגה - לא רק עם ארסנל קליפים מרשים, אלא גם עם רגליים על הקרקע ועיניים לא מסנוורות, שיקלו עליה בהמשך הדרך לכיבוש עולם הפופ.
ההתחלה של גאגא, או בשמה המקורי והאיטלקי ג'ואן סטפאני גרמנטו, דווקא הייתה מבטיחה. אחרי קריירה מוזיקלית קצרה בסצנת המועדונים של ניו-יורק, שכללה לא מעט התערטלויות על הבמה והרבה סמים, היא הוחתמה כבר בגיל 19 על חוזה בלייבל "דף ג'ם" והחלה לעבוד על אלבום הבכורה שלה. אבל הסאונד האלקטרוני והכל כך אירופאי בו עטפה את הפופ שלה לא ממש הרשימו את הבוסים באמריקה והיא נזרקה משם כבר אחרי שלושה חודשים.
קיבלה את הצ'אנס מאייקון
אבל גאגא, בת 22 היום בסך הכל, לא נשארה מחוסרת עבודה ונשלחה אל מאחורי הקלעים לכתוב לאמני ענק כמו פרגי, בריטני ספירס והפוסי-קט דולז. עבודה מאוד מתגמלת כשזה נוגע לתמלוגים, אבל לא כשהחלום שלך הוא להיות מדונה. היה לה ברור שזה רק עניין של זמן עד שתחזור אל קדמת הבמה. מי שנתן לה את ההזדמנות השנייה הוא לא אחר מאשר אייקון, שהחתים אותה ללייבל שלו ונתן לה יד חופשית בעבודה על אלבום הבכורה "The Fame". מה שלא הפריע לו, אגב, לגנוב אחר כך את הסאונד שלה לאלבום האחרון שלו "Freedom".
ההתחלה, כאמור, הייתה מקרטעת, בטח במושגים שבהם נמדדת הצלחה באמריקה, כשגם באירופה, שבאופן טבעי הייתה אמורה לחבק את הסטייל האלקטרוני ה'מגניב' של גאגא לא ממש התייחסו. קיילי מינו אחת כבר הספיקה להם. בחברת התקליטים של גאגא הבינו שהמוזיקה בלבד לא תספיק והחלו לשווק את גאגא, הצבעונית מהרגיל גם ככה, גם כדמות אופנתית לא שגרתית ונועזת. החלטה שהוכתרה כמוצלחת, אחרי שכריסטינה אגילרה הואשמה כי גנבה לאוסף האחרון שלה את הסטייל ואת הסאונד של גאגא, מה שייצר לא מעט כותרות. במקביל התחילה אמריקה להתרגל לסאונד האלקטרו-פופ, ששטף בעיקר את ההיפ הופ (אייקון כבר אמרנו?) ופתאום המוזיקה של ליידי גאגא נשמעה כמו הדבר הכי לוהט בשטח. הסוף כבר ידוע, עם מקום ראשון בבילבורד.
מובילת הגל החדש בפופ האמריקני העכשווי
שנה אחרי - ועם כמה מהדורות חדשות לאלבום - כבר נחשבת גאגא למובילת הגל החדש של הפופ האמריקני העכשווי. היא מביאה אתה השפעות קלאסיות (לאו דווקא מוזיקליות) מדיוייד בואי, שמשיר שלו לקחה את שם האלבום, מקווין ("רדיו גא גא", דא!) ומדונה (בערך הכל). אבל גאגא בעיקר מבינה איך צריך להישמע פופ בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000. באופן צפוי האלבום לא חף מקלישאות פופ כמו "Boys Boys Boys", העתקות בוטות כמו "Beautiful Dirty Rich" (גוון סטפאני בקריז), וגם כמה קטעים נוראים כמו " Eh,Eh" ו-"Brown Eyes".
אבל ברגעיו הטובים, ויש גם הרבה כאלה, אלבום הבכורה של ליידי גאגא נשמע כמו הדבר הכי נכון כרגע. יש כאן לפחות ארבעה להיטי ענק ובראשם כמובן "Just Dance" האימתני והסינגל הנוכחי "Poker Face", שמתפקדים כנציגיו הבכירים של האלקטרו-פופ. לצדם נמצאים "Lovegame" ו-"Paparazzi" המעולים. זה לא אלבום מושלם אבל בעידן ה"למי לעזאזל עוד כוח לשמוע אלבום שלם" יש פה מספיק להיטים שמצדיקים את מעמדה הרם של ליידי גאגא בפופ העולמי בימים אלה, וכל עוד ימשיכו לצאת קליפים אנחנו מרוצים.
ליידי גאגא – "The Fame" (הליקון)