שלמה ארצי ויהודה פוליקר בקיסריה

אין תמונה — קיסריה, קיץ 2011. שלמה ארצי ויהודה פוליקר

אמפי קיסריה, קיץ 2011. בהפרש של חמישה ימים האחד מהשני, המופע הנפלא "עונת ההופעות" של שלמה ארצי הגדול, ששוב החליט לדחות את האלבום החדש "אושר אקספרס" (לא, הוא לא ייצא בראש השנה הקרוב.). ויהודה פוליקר הגדול לא פחות עם "25 שנה לעיניים שלי" ושירים חדשים לגמרי מאלבומו המתקרב שייצא ב-9.9.11 וייקרא "כל דבר מזכיר לי", כשם שירה העצוב של חאריס אלקסיו אותו הוא מחדש בעברית.

שני ענקים, הפכים משלימים

הנה הם, שני הענקים האלה, שלמה ויהודה, ארצי ופוליקר, שני המגדירים הגדולים של מרכז המפה במוזיקה הישראלית בשנות ה-80' וה-90', שני מונים משוכללים של הזמן הישראלי החמקמק, שתמיד סופר גם אחורה, שני לוחות ברית בתרבות המקומית. שניים שבלעדיהם חיינו כאן באמת היו אחרים, חסרים. שני הפכים שמשלימים אחד את השני, כמו יין ויאנג, לדמות ישראלית אחת גדולה שהיא אנחנו.

שלמה ארצי, כשמו כן הוא: נסיך שנמשח למלך, הצבר האידיאלי, הסמל הגדול של הכחול לבן, האייקון הצעיר לנצח (בחיים לא הייתם נותנים לו 62 ב-26 בנובמבר הקרוב) של ישראל הראשונה. התל אביבי, יפה הבלורית, בנו של חבר הכנסת. המוחצן, יפה התואר, החתיך, אהוב הנשים, שהיה כוכב כבר בגיל 19 ושגם כאשר הרגיש שהוא לא שייך - היה בעצם זה שכולם רצו להיות שייכים כמוהו, שייכים אליו.

ומולו, צעיר ממנו בשנה ו-29 ימים, בן המהגרים הנצחי, השקט, המופנם, הכאוב, החבוי בארונות, זה שמסכת חייו הוכתבה על ידי גורל הוריו. יוצא הקריות, איש הפריפריה, כבד הגוף, קודם כל גיטריסט, שהחל את הקריירה בגיל מאוחר, טיפס לאט צעד צעד, הפך לכוכב בגיל מאוחר, ואף פעם לא התבסס על מראה חיצוני, אלא על כנות קיצונית ואמת פנימית עמוקה.

1986

ועבור שניהם 1986 היא שנת מפנה בקריירה. זו השנה שבה ארצי מוציא את "לילה לא שקט", נבחר לזמר השנה, מוכתר כדוברו של דור חדש, ומתחיל להופיע בגדול, מול אלפים, גם בקיסריה. המהפכה שלו נבטה שנתיים קודם ב"תרקוד" והתפוצצה בענק שנתיים אחר כך ב"חום יולי אוגוסט", אבל ב"לילה לא שקט", עם "שדות של אירוסים", "נרקוד נשכח", "הרדיו הישן" וכמובן שיר הנושא - זה התחיל לקרות לו בגדול.

1986 היא השנה שבה יהודה פוליקר משנה את המוזיקה הישראלית לנצח. "עיניים שלי", האלבום לו הוא חוגג כעת 25 שנה, הוא הפעם הראשונה, מאז ימי הבראשית של אריס סאן בשנות ה-60', שהמוזיקה היוונית נכנסה בגדול לזרם המרכזי הישראלי. מכאן נפתחה הדלת למוזיקה המזרחית. מכאן, מפוליקר והבוזוקי, מ"בוקר יום ראשון", "אלקו", "בכפיים", "רוחות מלחמה", "הקנאה", "קחי אותי חזק", "אל הלילה" ושיר הנושא, שאת כולם ביצע אמש בקיסריה - מכאן נבטה המהפכה של המוזיקה המזרחית.

יהודה פוליקר בקיסריה 6 (צילום: רועי ברקוביץ') — עמוק וכן, חם ואמיתי. יהודה פוליקר | צילום: רועי ברקוביץ'

הופעה של שלמה ארצי והופעה של יהודה פוליקר הן כמעט הפכים, ושוב, הפכים משלימים. ארצי מסוגל לעצור הופעה לעשר דקות, בין "אהבתיה" ל"שניים", בשביל מפגן קיטש דביק של הצעת נישואין על הבמה (הוא עושה את זה כבר שנים, עוד לפני הכוכבים הים תיכוניים) ולהקדיש לזוג הספונטני קטע מ"רוב הזמן את אשתי". פוליקר לא היה חולם לעשות דבר כזה, אבל ברור שהקהל של ארצי מתרגש מהמחווה.

ארצי מתקיל

ארצי ספונטני, זורם, חופשי, מאלתר, יש לו כ-50 שירים בארסנל ומתוכם הוא בוחר בין 25 ל-28, ובמשך שעתיים ורבע של הופעה, שעוברות בספיד בלי שהרגשת, הוא משנה את הסדר, מחליף, שר שיר בתוך שיר ובסופו חוזר לשיר הראשון, לדוגמה: "רוקר חיי" באמצע "זה מה שנשאר", או "כרטיס לונה פארק" באמצע "ארץ חדשה".

ארצי מתקיל הרבה את הנגנים. לכן קשה להיות נגן שלו, כי הוא זורק מילה לגיטריסט אבי סינגולדה או למתופף מאיר ישראל שיתחילו שיר מסוים וכל השאר צריכים להצטרף תוך שנייה. ארצי גם מעבד את השירים מחדש תוך כדי הביצוע, מסמן להגביר, להנמיך, להפסיק, לחזור, מבקש מישראל לתמוך בקצב של הכנרית, מורה לקלידן והפסנתרן טל פורר לנגן סולו. מי שלא עוקב אחריו מאבד אותו, מי שמאבד אותו חוטף מבט.

שלמה ארצי אילת עיניים עצומות (צילום: שרון רביבו) — להיצמד איתו לחיים. שלמה ארצי בהופעה | צילום: שרון רביבו

אצל פוליקר זה הפוך. 36 שירים רשומים ברשימה והוא לא יזוז סנטימטר מהם. רק בהדרן הוא מוסיף גם את "בית משותף" של בנזין כדי לסגור 37 שירים בשלוש שעות ורבע, שגם אותן לא מרגישים. פוליקר פדנט, פרפקציוניסט. העיבודים מדויקים. לא סוטים מהם. אין סולואים לא מתוכננים מראש. הכל לפי הסדר ולפי הספר. פה ושם הוא מדרבן את הקלידן שיתחיל כבר את השיר הבא כדי לא לאבד מומנטום, ונהנה לפרגן לנגנים שלו.

מלך העצב, מלך האנרגיות

בכל החלק הראשון של המופע החדש פוליקר יושב על כיסא עם הבוזוקי הנצחי בין הידיים, משלב לתוך שירי "עיניים שלי" את השירים מהאלבום החדש: "גברים קשוחים" שמגיע אחרי "רוחות מלחמה" ומספר כמונו את אותו סיפור על צעירים שנהרגים במלחמות מיותרות. "יהודי נודד", בהשמעת בכורה, שיר של מנוליס רסוליס עם אלמנט חסידי בעיבוד. "קצר פה כל כך האביב" שכתב לו גרוסמן, שיר שמביא את היגון הפוליקרי המפורסם לשיא חדש. ואם ביגון עסקינן - "כל דבר מזכיר לי", של חאריס, הוא בלדה כואבת, שיר געגועים אהובה שאיננה. בשירים עצובים אין על פוליקר, בהם הוא מלך העולם.

בהמשך הוא יבצע מהאלבום החדש גם את "פומה פומה" עם סיגריית החשיש-מריחואנה, "לא בראש שלי" הקצבי-יווני, עם כינור קליט וסולו גיטרה "מזרחי" - שיר שיהיה להיט בטוח ואת "בין השמשות", שיר רמבטיקו ישן שמקבל כיוון דאנסי בסגנון אתניקסי וגם מגזרת "גם אני רוצה".

יהודה פוליקר בקיסריה 1 (צילום: רועי ברקוביץ') — רוקר בנשמה. יהודה פוליקר | צילום: רועי ברקוביץ'

ואם פוליקר הוא מלך העצב, ארצי הוא מלך האנרגיות. חצי מההופעה הוא בתוך הקהל, מייצר שואו, רץ, קופץ, רוקד, שואג, חופן את האנרגיות של המעריצים וממטיר אותן אליהם בחזרה, כזאוס היורה ברקים. המראה של ארצי חוצה את האורקסטרה של קיסריה שוב ושוב, קדימה ואחורה, מלמעלה למטה, ובאלכסונים, בין האנשים, ליד, מעליהם, עליהם, מדלג על כיסאות, רוקד על מסעדים - הזכיר לי יותר מהכל את ליאו מסי בתוך הרחבה של ריאל מדריד, עושה עם הכדור מה שבא לו, מלהטט.

ארצי כותב לקהל איך להרגיש

ופתאום ארצי נעמד באמצע, גבוה מעל כולם (בהופעה הוא בגובה של שאקיל אוניל, לפחות) ומנצח על האלפים שמסביבו, מעליו ולמרגלותיו. ניצוח שכולו ניצחון, ניצחון שכולו אהבה, אהבה שכולה התמסרות, התמסרות שבאה מהערצה, הערצה למנסח הגדול של התחושות הקולקטיביות. כבר 25 שנה, מאז שהפך לזמר אצטדיונים, ארצי כותב לקהל איך להרגיש - בחיים האישיים, בחיים האקטואליים – הוא המשורר הגדול של "המצב הישראלי", שאחר כך סוחף אותם אל קתרזיס של אותן רגשות.

ויהודה פוליקר הוא כולו רגש, במלואו. כשהוא פורט לך על הנימים הדקים אתה בוכה מבפנים, וכשהוא מרים אותך למעלה אתה מרגיש טברנאי. המופע של פוליקר הוא נדנדה של תחושות. רגע אחד אתה עליז ושמח עם "שיר השיירה", במשנהו תהיה קודר ועגמומי עם "פרח". תמרר על "זינגוואלה" ותדוץ את "בכפיים". זו המהות הפוליקרית, שבמידה רבה משקף את מנעד הרגשות הישראלי, או סקנדל או פסטיבל. כשהוא בשיאו, פוליקר גורם לך לבכות ולשמוח באותו הזמן. זה קורה, למשל, בשיר "עיניים שלי", כשאתה חי את האש השורפת בדרכים ומקווה לעוף על כנף ציפור. או ב"דברים שרציתי לומר", למשל. שיר שמתחיל בבלבול גדול ומסתיים באהבת נצח. אתה שומע אותו בקיסריה בעיבוד העכשווי ומבין פתאום עד כמה השפיע פוליקר על יוצר כמו עמיר בניון.

אולי יופיעו יחד לקראת גיל 70

מה שמדהים הן אצל ארצי והן אצל פוליקר זו לא רק הכמות הבלתי נתפסת של להיטים שכל ישראלי שר בעל פה, אלא דווקא רשימת השירים שנשארו מחוץ למופע. "צוותא", לדוגמה, היה במשך שנים, בעיבוד האיצטדיוני שלו, אבן פינה בולטת במופע של ארצי, והפעם נעדר ממנו. לעומתו, "גבר הולך לאיבוד", שבמשך שנים סרב לשיר (עד שבאו שלום חנוך ומשה לוי במופע המשותף של חנוך עם ארצי והכריחו אותו), מככב בו היום. כנ"ל לגבי "שדות של אירוסים" שאיננו, מול "טלפני טלפני" שמבצע הבסיסט (והזמר בפני עצמו) פיטר רוט. פוליקר, מצדו, צולח 37 שירים מבלי לשיר להיטי ענק כמו "הילד שבך", "מה יהיה יהיה" ו"נמס בגשם" (שלושתם מהאלבום "הילד שבך") ו"איך קוראים לאהבה שלי".

ארצי הוא כנראה השואומן הכי גדול שקם לנו ואחד מכותבי השירים הגדולים ביותר (כל מי שבמשך השנים ירד עליו בסוגיה הזו פשוט לא התעמק בו מספיק). פוליקר עמוק וכן, אמיתי וחם, רוקר בנשמה, שלא סוגר קיסריה בלי "רדיו רמאללה", "גם אני רוצה" ומחרוזת שירי "בנזין". אולי בעוד כמה שנים, כששניהם יתקרבו לגיל 70, הם יופיעו יחד על אותה במה באותה קיסריה, ואז תהיה באוויר תחושה של שלמות.