קשה להיות רמי פורטיס, אבל עוד יותר קשה להיות גרופי של רמי פורטיס. עברו 8 שנים מאז נרשמה תנועה כלשהי במערכת היחסים הפתוחה שיש לרבבות אנשים איתו, במהלכן הספיק לחבור שנית לאחיו למחצה, ברי סחרוף, ולהוציא עימו את "על המשמרת", לחגוג 30 שנים ל"פלונטר"- אלבום הבכורה שעוד ילמדו באקדמיות, ולקבל תואר עמית כבוד מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה "סם שפיגל", על שום "התעוזה והעיקשות להפוך את השוליים למגדלור". רק נציין לרקורד כי מרבית בני גילו של סר פורטיס מתעסקים רוב שעות היום בגזיזת שיער מאסיבית מן האף ופתירת סודוקו מחינמון שקיבלו ברכבת בדרך למשרד.
במציאות בה אלבום אוסף הופך שם נרדף לאלבום שני (או אפילו ראשון, תלוי אם טמירה ירדני גידלה אותך) וחנויות התקליטים קורסות מתוך עצלות של האנשים, שמעדיפים לא לשלם על הפלסטיק ופשוט לגנוב מוזיקה דרך המחשב, פורטיס מוצץ מאצבעו העסיסית וממוחו הקודח שלושה אלבומים שונים בעלי שלוש פונקציות שונות. שלושתם מגיעים במארז אחד שהוא גם יפהפה, גם אופה וגם טעים, וואו! - פורמט אריזה מנצח שאנו מכירים מעולם ביצי הקינדר המתגמל עד מאוד. קשה שלא להעריך את פורטיס על הצעד הזה, שבעצם אומר 'לא רק שאני אאכיל אתכם חצץ, אתם גם תהנו מזה ותבקשו עוד'. אז הנה אני מבקשת, סר פורטיס, תן לי עוד.
ההתפוצצות באזניים קורית לאט
"יער ישראלי", פותח את הטרילוגיה ומבטיח כי "יהיה חם, דביק ועצבני". אח, כמה שהוא צודק. אמנם בהתחלה, ההאזנה לאלבום הזה קצת מזכירה פול-גז בניוטרל. כלומר, מרוב ציפייה והתרגשות, האזניים מצפות להתפוצץ מייד עם הקטע הראשון וזה לא ממש קורה. אבל ביער הישראלי הזה פורטיס הוא המדריך ואנחנו הם הילדים הפעורים. עכשיו נהיה בשקט ונחכה שהוא יגיד לנו מה לעשות, כי לכל קטע ומילה באלבום הזה יש מטרה, והחילחול של הדברים קורה לפי סדר מסוים, הסדר שפורטיס ולהקתו בחרו עבורנו.
וכך, אט אט, אכן מתבצעת ההתפוצצות הזאת באזניים. "השיר של ז'אק" מתיישב טוב טוב על איזו בלוטה בגרון וממאן לעזוב, ב"דג" וב"מתחיל מאפס" מבינים מצוין שפורטיס הוא ממש לא פראייר, ו"שונאים בע"מ" מחזק זאת. פורטיס אינו אקסהיביציוניסט מושבע ולמען האמת רחוק מלהיות אחד כזה, ולמרות זאת הוא שופע סיפורים על עצמו, עלינו, עליהם, ועל מי לא. מדהים איך הוא נשמע הכי קוהרנטי ורלוונטי, איך הוא מדלג בקלילות מעל בורות שכל כך הרבה מוזיקאים אחרים נופלים אליהם, ומצליח להגיש את עצמו בצורה הכי אמיתית, חיה ופשוטה שיש, בלי להתחכם מידי עם סימפולים ומיחשובים ואפקטים מיותרים, כי זה מה שחם היום.
טקסט שקרן פלס היתה רוצחת עבורו את מירי מסיקה
לגבי האלבום השני, "חזל"ש", הייתי שמחה לכתוב וללהג מהודו ועד כוש, אבל מה עוד יש להגיד על אלבום שנפתח במילים - "קוקאין ויין בשנים רזות, ממתקים לנפש נשמות תועות, 24 שעות אני האיש הרע, הכי טוב שאת רוצה 24 שעות, אצבעות דביקות"? חוץ מאשר שזוהי רק גולת הכותרת של הטקסט, שקרן פלס היתה רוצחת את מירי מסיקה כדי לכתוב. דווקא "בלונדיניות על אוטוביאנקי", הסינגל הראשון ששוחרר מכאן לרדיו, הוא השיר החלש באלבום, אך מוקף פנינים נוצצות - "מעליי" עם מארינה מקסימיליאן בלומין נשמע מעולה ועדכני, הקצב של "ארץ עיר" מדבק כמו מחלה קשה והגיטרה של עידו אגמון, גיטריסט שצריך לקבל כבר עכשיו פרס מפעל חיים, מזכירה בשיר "אסור" את הימים היפים של "האחים פורטיס".
בל נשכח את גיל סמטנה ויובל שפריר, חטיבת הקצב שמלווה את פורטיס מאז ומתמיד בעצם, שנוטים להישמע יחד עימו טוב מהרגיל, כמו מקס ומוריץ על סמים ממריצים. אין מה להגיד, פורטיס מוציא את המיטב מאנשים. פשוט כיף להקשיב לאלבום המשותף הזה, שאין בו טיפה אחת של אגו, מכל הבחינות, ושיש בו את הכל מכל הנגנים שעשו בו עבודת קודש.
התחנה הסופית, "חימושניגיגי", הלא היא אותה יישות מסתורית שפורטיס החל לנבא עוד בסיבוב ההופעות הקודם של "פורטיסחרוף", היא מסע מרתק ועמוס לתוך ראש קירח עם אופי שעיר שמתחיל באפלה מוחלטת, ממשיך לפסיכדליה, עוצר בדרך להפסקת טריפ-הופ, נותן בראש עם קצת גיטרות וחוזר שנית לאפלה. כל העת ברקע מדקלם פורטיס את חזונו, שבנסיבות אחרות יכול היה להזכיר מניפסט גרוטסקי על מלחמת גוג ומגוג. מבולבלים? גם אנחנו. אבל זהו הבילבול הכי מהנה שתחוו בזמן הקרוב, או בפשטות- או, אה, מי זה בא? ראש הממשלה הבא.