לקח לי יותר משנייה בכדי להתעשת. הגבר הלבוש בחליפה מצועצעת, מחייך ומדגיש שיניים צחורות, ששיננית כנראה עברה עליהן הלוך ושוב מאז שנות ה80 ועד היום, הוא לא אחר מאשר ג'ייסון דונובן. היישר מהכפור של האייטיז, צץ לו דונובן, עטוי חותלות, אחרי שתיקה רמה. מנורה מפזרת אור רומנטי על העטיפה ואני מתחיל לחבר אחד ועוד אחד: הכריסטמס שמוציא אנשים מדעתם וגורם להם להיות מתקתקים כנראה הולך להכות גם בשכן של קיילי מינוג. בהכנסת אורחים שלא הייתה מביישת בדואי ממוצע פתחתי את הדיסק והכנסתיו היישר אל תוך המערכת. עברו אמנם 15 שנה מאז השמיע דונובן את קולו, אבל בכל זאת, אנשים משתנים. שמחתי לתת לו צ'אנס, כשחיוך קל מתפשט על פני. תכף סטוק, אייטקן ו-ווטרמן ודאי יזנקו מאיזה צומת ויצעקו לי "אכלת אותה". אבל לא, את האלבום החדש של דונובן הפיקו בין היתר פול ניהאן ובראיין רוולינג, שעבדו עם שר, טינה טרנר ואנריקה איגלסיאס, כך שלתומי חשבתי שאולי יש סיכוי. אחרי כחצי שעה, כשהגשם טפטף ולכאורה לא הייתה אוירה טובה מזו, הבנתי שתמה שעת החסד של האיש.
קאברים לאולדיז, או אפילו ללהיטי שיא הקיטש מהעבר, הם לא בהכרח דבר רע. יש שפע של דוגמאות לשירים ואלבומים שכאלו ומספיק להזכיר את אלבום הקאברים "At Last" של כוכבת אחרת משנות השמונים, סינדי לאופר, שאמנם לא היה יצירת מופת, אבל אי אפשר לומר עליו את מה שאפשר לומר על האלבום של דונובן, שהוא חסר השראה. תאזינו לאיזו רצועה שרק תבחרו באלבום המפוהק הזה והתרדמה תשתלט עליכם. כמעט כל שיר כאן זוכה לגרסת מעליות מעונבת, שמאלצית וללא שום ערך מוסף. דונובן לא נותן פרשנות חדשה או אינטרפרטציה מעניינת כלשהי, שתהיה שונה ולו במעט מהמקור. אחד לאחד הוא מנסה לשחזר את השירים הדביקים ההם והתוצאה בנאלית לעייפה.
17 שירים באלבום, מתוכם קלאסיקות אמיתיות. ביניהן, למשל, "עשן בעיניך", שנכתב בשנת 1933 וזכה להצלחה בגרסתם של הפלטרס, "Love Letters" של אנגלברט הומפרדינק, "Love hurts", "Be My Baby" של הרונטס, ""Sea of Love שלThe honey drippers , "Blue velvet" של Bobby Vinton ועוד שתי הקלטות חדשות ללהיטים שחידש בעבר ולא הייתם מרגישים בחסרונם גם אם לא היו פה: "Sealed with a kiss" במקור של בראיין איילנד ו-"Rhythm of the Rain".
עד שמגיעים שני השירים החדשים שסוגרים את האלבום ושדונובן שותף לכתיבתם בהשראת אותה תקופה זה כבר מאוחר מידי, משעמם מידי ולא משאיר שום רצון לשמוע עוד מהדבר הזה, מלבד להתפלל שסנטה קלאוס יגיע כבר, יסתלק ולעזאזל עם הפקות הכריסטמס האלו.
יחסי הציבור הנרחבים להם זכה האלבום הזה באנגליה לא מוצדקים. אבל אם חייבים לחזור שוב לשנות השמונים לפני שפול יאנג מגיע ואולי סוגר את הבאסטה, הנה הזדמנות אחרונה להיזכר באלבום המצוין והחדש של סינדי לאופר "Bring Ya To The Brink". ג'ייסון דונובן יכול רק לחלום להוציא אלבום כזה. אולי בעוד 15 שנה. בינתיים חבל על הזמן במובן הישן והטוב של המילה.
Jason Donovan-Let It Be Me