זה היה ברור שבערב ירד גשם. לא יכול להיות מזג אוויר מתאים יותר מסערת רוחות וגשמים בדרך להופעה של מארק לאנגן. השירים שלו הרי הם הפסקול המושלם למזג אוויר שכזה. לאנגן הוא מהאומנים החוזרים שוב ושוב לארץ, כי מסתבר שיש ישראלים שצריכים את מנת הלאנגן שלהם מדי שנה. בגלל מגוון הפעילות המוזיקלית שלו, הוא הגיע לכאן בכמה הזדמנויות שונות ובהרכבים מגוונים: הוא ליווה את גרג דולי עם ה"טוויליט סינגרז", וחזר עם דולי במסגרת ההרכב המשותף שלהם ה"גאטר טווינס", הגיע במסגרת סיבוב אקוסטי שלו, וגם היה כאן להופעה משעממת במיוחד עם איזובל קמפבל.
הפעם הוא חזר עם הלהקה שלו "Mark Lanegan Band" בעקבות אלבומו המצוין האחרון "Blues Funeral" להופעה, ללא ספק, הטובה ביותר שלו בארץ. לאנגן ,כמו בשאר ההופעות, לא השתנה. גם הפעם הוא ממעט לדבר, אוחז במיקרופון בשתי ידיו בתנוחה קבועה, שפעם גרמה לי לחשוב שהיא כשל אדם המפחד לטבוע והפעם הבנתי שהיא נובעת ממי שיודע שהמיקרופון הוא הדבר ההגיוני היחיד. הוא אינו תאב במה. הוא בא לעבוד, והוא עושה את זה כל כך טוב.
_g.jpg "מארק לאנגן בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ')")
כשלאנגן עולה לבמה, אחרי הופעת חימום מצוינת של להקת הנגנים שלו שנקראת "Creature With the Atom Brain", הקהל מריע ממושכות. ההופעה נפתחת עם "Gravedigger's Song" המעולה שפותח גם את האלבום האחרון, וקולו הסמיך של לאנגן ממלא את הבארבי. ההילוך יורד עם "Sleep With Me", אבל חוזר מהר עם "Hit the City" העוצמתי מהאלבום "Bubble Gum", וממשיך עם "Wedding Dress" מאותו אלבום שנשמע יותר מתמיד כפסקול לסרט "חתונת הרפאים" של טים ברטון.
לאנגן ממשיך ומגוון מכל התקופות עם שירים כמו "One Way Street", "One Hundred Days", "Creeping coastline of light" ,"Devil in my mind" ו-"Tiny Grain of Truth" ושומר על רמה אחידה ונקייה של ביצועים עוצמתיים ומדויקים. מפתיע לטובה הוא "Ode To Sad Disco" שנשמע לרגע כאילו TYP עלו על הבמה לנגן איתו.
_i.jpg "מארק לאנגן בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ')")
הלהקה יורדת לפני הדרן, וחוזרת מהר, לפני שאפילו הספיקו לקחת שלוק של וויסקי מאחורי הקלעים. לשמחת הקהל הם מפציצים עם "hanging tree" של "Queens of the Stone Age" מהתקופה שלאנגן היה חבר בלהקה ומסיימים עם "Methamphetamine Blues" הממכר.
במהלך ההופעה ההתרחשות של לנאגן על הבמה היא מינימלית עד לא קיימת, וזה מפתיע לפעמים שהוא מצליח להישאר ללא תזוזה בעוד חטיבת הקצב הרצחנית של הנגנים המעולים שמלווים אותו מכסחת. לפעמים נראה כאילו גם הוא תכף ישלוף גיטרה ויתחיל להתפרע.
אבל לא. הוא בשלו. כשהוא משתחרר הוא מוריד יד אחת מהמיקרופון ובזה זה מסתכם. התחושה היא כאילו הוא מחזיק את הצלילים בעזרת הקול שלו שלא יתפזרו. ובאמת עם קול כזה, המוזיקה חודרת לתוך העצמות והגוף פשוט מתמכר כמו בחוויה דתית, כאילו לאנגן הוא מיסיונר של האופל, ולנו לא נשאר אלא לחכות בציפייה מתוקה לביקור הבא שלו.
_i.jpg "מארק לאנגן בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ')")
_i.jpg "מארק לאנגן בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ')")
_i.jpg "מארק לאנגן בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ')")