_g.jpg "נינט בפסטיבל הפסנתר (צילום: ענבל צח)")
המוזיקה של נינט טייב ממשיכה לרתק לא פחות מהסיפור האישי שלה. סלבית-העל שהחתונה שלה מאיימת להפוך לאירוע לאומי ממשיכה לייצר רגעים בלתי נשכחים של רוק מצויין. כנראה שהיא באמת בורכה. אלוהים אוהב אותה במיוחד וממשיך לחלק לה כישרון ואומץ, לא פחות מיופי ואופי. גם כשהיא סוערת כמו הסופה "סנדי" ומעיפה לעזאזל את כל מה שחשבו עליה או ציפו ממנה לעשות, היא בוראת עצמה מחדש כאמנית שהולכת ומשתבחת עם הזמן.
ההופעה של נינט טייב בפסטיבל "הפסנתר מארח" אמש במרכז סוזן דלל בתל אביב הביאה לבמה את שני השלבים הבאים בקריירה של נינט - הופעות אקוסטיות עם ההרכב הנוכחי שכולל את שלושת התותחים מ"רוקפור" - ברוך בן-יצחק (גיטרות), מרק לזר (בס) ואיסר טננבאום (תופים), מאיה בלזיצמן (צ'לו) ויקי גן (פסנתר), והשלב הבא - אלבום חדש בעברית, בהפקתם של עידן רבינוביץ' ויוסי מזרחי מלהקת "הקולקטיב". בשני המקרים מדובר בהמשך טבעי לאלבום הקודם "SNS", כאשר השירים באנגלית מקבלים עיבודים חדשים ומרתקים, והשירים החדשים בעברית מרתקים לא פחות, ומבשרים על אלבום רוק מבטיח.
_c.jpg "נינט בפסטיבל הפסנתר (צילום: ענבל צח)")
נינט פתחה עם הבלדה "27" (i'm fucked up, man) רק בליווי פסנתר. הקול שלה עולה ויורד וחודר לך לעצמות כמו סירנה, היא מביעה כאב מהול בהשלמה. בסיום השיר הלהקה מצטרפת לקטע רועש. זו נינט שבאה להיות נושכת ודוקרנית כמעט מהתחלה. "SNS", שיר הנושא של האלבום באנגלית, מנוגן עם פסנתר ואקוסטית בקצב מהיר ש"נשבר" שוב ושוב עם הצ'לו. ה"שבירות" האלה של הקצב הן המגרש הביתי של טייב. היא מייצרת מהן מטעמים. בהמשך השיר מקבל צורה אחרת, יפה במיוחד, כמעין המנון פולק-רוק שמחבר תמימות מהסבנטיז עם רוקיסטיות מהניינטיז.
הביצוע הכי טוב ששרה בחייה
ב"Room" נינט הרבה יותר סוערת, גם עם שתי אקוסטיות וצ'לו. הקצב מהיר, המלודיה של השיר, כמצופה בהופעות מהסוג הזה, יוצאת החוצה והשירה פשוט עפה לה מהפה, מותזת. הנאמבר הופך לסוג של מיני-יצירה אלטרנטיבית, אקוסטית ומענגת. בסוף השיר הצ'לו מנגן בשקט והפסנתר ממשיך לצליל אחד רפטטיבי, חוזר על עצמו (עד ללא נשוא), ועל הצליל האחד הזה מתחילה נינט את הקאבר ל"Crazy". הביצוע מצוין, דרמטי, עם "מכות רעש" של ההרכב כולו. מבחינה ווקאלית נינט שרה מדהים. אולי זה אפילו הביצוע הכי טוב ששרה בחייה. עוד מכה ועוד מכה של רוק כבד עם גיטרה אקוסטית, צ'לו ופסנתר ועוד רגע השמיים נופלים וכולנו משתגעים.
_c.jpg "נינט בפסטיבל הפסנתר (צילום: ענבל צח)")
לפני "sweety palm" היא מזהירה: "כיסחנו לשיר את הצורה ואני אוהבת לכסח את הצורה. זאת אני", ואז היא עושה מהשיר הנעים הזה רוקנ'רול בו היא עצמה מנגנת בגיטרה והפסנתר מצטרף, בזמן ששאר חברי ההרכב נותנים להם קצב רקע גרובי, רית'ם נ' בלוזי. התוצאה היא ביצוע רוק מגניב וסוחף, אפילו מרתק. פתאום, לקראת הסוף, נינט תופסת איזה מהאוול, נוהמת, מסלסלת, ונהנית מכל רגע. "Unrequited Star" הוא השיר הכי יפה באלבום, שזוכה לביצוע נהדר, עם שלושה מקצבים שמתחלפים בחצי דקה. רגע אחד ההרכב דוהר ברוק אקוסטי מהיר, רגע אחרי זה מגיע סולו גיטרה אקוסטית שנשמע מאוד "ישראלי" ורגע אחריו הם עוברים לבלדת רוק שלד זפלין ואולי גם "The Who" היו טוענים עליה לבעלות. אולי גם הביטלס, כי הפסנתר של יקי גן נשמע כמו רגע לפני הפזמון ב"כשהגיטרה שלי בוכה ברכות". מקסים.
לנינט יש פנאי ואורך נשימה לבצע במופע הזה גם שיר שלא נכנס לאלבום, "I'll be fine", שיר דרמטי עם צ'לו דומיננטי ונגינת רוק טובה של ההרכב כולו, בעיקר התופים והחשמלית. הפסנתר מעט הועם כאן, אבל נינט היתה היטב. השיר הזה אולי לא התאים לאלבום מבחינת האווירה שבו, אבל הוא ראוי בהחלט. אחריו מגיע "כשאתה כאן", הסינגל הראשון והמדובר מהאלבום "יחפה". הפתיחה איטית, שקטה, דרמטית עם צליל שזוחל מהצ'לו. נינט ובלזיצמן נותנות מעין סלסול, קול רקע פותח. ואז היא מתחילה לשיר כשברקע הפסנתר משתולל שלא לצורך, באובר-אגרסיביות, סופר-דרמטיות, לא קטע יפה במיוחד. נינט שרה חזק וחודר, מקיאה את כל מה שבלעה. ההרכב מצטרף והשיר גדל ליצירת רוק מהממת, גם מורכבת וגם יפה, גם אלטרנטיבית וגם להיטית, גם קלאסית וגם על גבול הפרוגרסיבית-פסיכדלית.
"עושק"
שלושת השירים הבאים הם שירים חדשים בעברית מהאלבום שבדרך עליו עובדת נינט עם עידן רבינוביץ' שמנגן כאן בפסנתר ויוסי מזרחי שמצטרף בגיטרה. את השיר הראשון "עושק" כתב דורי מנור. אולי הוא לא כתוב בדיוק בשפה בה נינט כותבת, אבל אחרי כל כך הרבה אנגלית ואלטרנטיב פתאום מקסים לשמוע אותה מרגשת אותך ומעבירה לך מסר דווקא בשיר שקט בעברית.
השיר השני הוא "הגרזן", מעין שיר קאנטרי-פולק קשוח עם מלודיה נהדרת וטקסט דרמטי. נינט מפתיעה כאן גם בסגנון בו היא בוחרת לשיר, גם בעולם התוכן אליו היא מתייחסת וגם בטקסט. תחפושת של קאו-גירל, אבל מהות של רוקרית.
"הגרזן"
השיר השלישי הוא "ארבע המיתות", שגם את מילותיו כתב דורי מנור. שיר מהיר במיוחד שבאלבום עשוי לעבור מאקוסטי לחשמלי ולצייר את הקו שממשיך את האלבום הקודם באגרסיות שיוצאות מהמוזיקה ומהמילים של טייב.
"ארבע המיתות"
אחרי שלושת השירים החדשים נינט נותנת משהו מוכר יותר, "ICU", הלהיט והסינגל הראשון מהאלבום באנגלית, שזוכה לביצוע מצויין וסוחף מחיאות כפיים חזקות מהקהל.
נינט וההרכב יורדים מהבמה, וכשהיא חוזרת להדרנים היא מתיישבת ליד הפסנתר ושרה בעברית שיר בשם "17 שניות", חדש גם הוא. היא שרה על חיות שידעו, הלהקה מצטרפת והסך הכל נשמע כמו רוק אוואנגרד נחמד שזקוק לליטוש נוסף.
"17 שניות"
השיר האחרון הוא "Find My Love", עם רבינוביץ' שמצטרף לגן בפסנתר ב-4 ידיים ומזרחי שמצטרף עם גיטרה נוספת. בשיר הזה, האחרון, נינט מגיעה לשיא. זזה נפלא, יפה כמו נסיכה, כמה שהיא טובה כמה שהיא נהנית לתת בראש ולהרגיש על גג העולם. היא צועקת, משתוללת, הולמת בשיר ובקהל שוב ושוב בקולה, כמו כהנת גדולה בטקס פולחני של הקרבת קורבנות לאלוהי הרוקנ'רול. הלהקה מנגנת רוק מהיר וקודח שמכה לך בראש במכות פטיש כבדות ואימתניות ונינט מתחרעת עוד ועוד, משפריצה את העוצמה הרוקיסטית שלה לכל עבר וזורחת מכל שניה. וכשנגמר הקצב נינט נוהמת לתוך המיקרופון במשך כדקה ואחר כך מתקפלת לכריעה וזועקת וזועקת ומקוננת את עצמה לדעת. קיצונית ואמיתית, עד העונג הבא.
