שובו של הג'דיי

לפני חמש שנים אסף אבידן עוד הופיע ב"גולה", פאב ירושלמי קטן שמגיעים אליו בעיקר תלמידי "בצלאל" מוזרים, על במה קטנטנה, עם גיטרה אחת וסאונד מזעזע, מול 50 איש כולל הברמן והמלצריות. גם לפני שנתיים מצבו לא היה שונה בהרבה, במקומות הקטנים של תל אביב. אבל אתמול בלילה, אחרי שני אלבומי זהב בארץ, סיבובי הופעות בחו"ל, חוזה ב"סוני-קולומביה" וקרנגי הול אחד, אסף אבידן והמוג'וז, ההרכב המצוין שלו עם הסאונד המשובח, הופיעו בהיכל התרבות בתל אביב, מול 2,600 איש, בהופעה היסטורית, הופעה דקלרטיבית, הכי חשובה ברוק הישראלי השנה.

הופעה גדולה מהחיים

אחרי שמשה פרץ, קובי פרץ, ליאור נרקיס, דודו אהרון (ושיראל) כבשו בחודשים האחרונים את ההיכל, אתמול היה זה תורו של הרוק הישראלי מודל 2010 להראות שהוא עוד חי ובועט, גם אם יש לו כוכב עיקרי אחד (ותמר אייזנמן אחת, כזמרת וגיטריסטית חימום נהדרת), ששר דווקא באנגלית. ה"מוג'ואים" נתנו אתמול הופעה גדולה מהחיים, ונשמעו מגובשים, מדויקים, חזקים, כמו הלהקות הבאמת טובות מחו"ל, עם סולן שהמילים "כריזמטי", "סוחף", "מקסים" ו"מדהים" כבר נהיו קטנות עליו.

עד אתמול בלילה אסף אבידן היה הנסיך ויורש הכתר, יורש העצר, של הרוק הישראלי. מאתמול הוא המלך החדש והבלתי מעורער. זה שברי סחרוף, ראש העדר הקודם, הלווה לו ברוב סמליות גיטרה להופעה הזו, כמו מעניק לו את השרביט עם ברכת הדרך. כי אסף אבידן, כשהוא מלווה במוג'וז, הוא כיום הכוכב הכי גדול ברוק הישראלי. נקודה.

מאות זרמו לקדמת הבמה

הוא פתח לבד, עם גיטרה אקוסטית וביצועי פולק-קאנטרי מרגשים ל-"Maybe You Are" ו- "Reckoning Song", והניצוץ בהיכל נדלק מיד. כשהדס קליינמן בצ'לו, רן ניר בבס, יוני שלג בתופים ורועי פלד בגיטרה הצטרפו אליו, הצטרף גם הקהל. "Hangwoman" המקפיץ גרם למאות לקום מהכיסאות ולזרום בצפיפות לכיוון קדמת הבמה, לרקוד, לנתר ולהשתולל, כמו במופע רוק אמיתי. היכל התרבות, אולם מפחיד עם חלל ענק שמרבית הרוקרים עלולים ללכת בו לאיבוד, הפך בדקה למועדון רוק, לסוג של "בארבי", שבו מופע רוקנ'רול אנרגטי ומלהיב מתנהל בעמידה או בריקודים.

בהמשך העניקו המוג'וז הצצה לחומרים מהאלבום הבא. "Early Mourning" ו-"Before The Devil" (שנוגן מאוחר יותר), המכוסחים יחסית הזכירו את הרולינג סטונז ו"איירוסמית'" המוקדמים, וגם להקות שהושפעו מלד זפלין סטייל "Thin Lizzy". בכלל, נשמע במופע הזה שהמוג'וז מתחילים להתכוונן בנגינה לעבר רוק אצטדיונים בסגנון אמריקני, עם סאונד שמושפע יותר מרוק כבד. אחרי "Early Mourning" הגיע "Everybody", מהבלדות היפות של אבידן והמוג'וז, ששייכת לקבובצת "השירים המרגשים" שלהם.

כל היהלומים שיש למוג'וז להציע

"Weak", הלהיט הגדול ביותר בקבוצה הזו, נשמע אמש יותר כמו המנון מהדהד, כשאלפים שרו אותו יחד בקולי קולות את המילים. אבל הפנינים האמיתיות של הערב היו הביצועים ל"Her Lies", "Your Anchor" ו- "A Ghost Before the Wall", ששילבו את כל היהלומים שיש למוג'וז להציע, כולל כמובן מעברים חדים ממלודיה רגועה לצווחות אימים מדויקות שמאיימות לקרוע את הלב, וגיטרות ותופים שמשתוללים לפנים.

קצת לפני הסוף חזרה לבמה תמר אייזנמן לביצוע משותף ומרשים ל-"Growing Tall". הFאנק והגרוב של הגיטרה שלה, לעומת הכאב והכעס של הגיטרה שלו, יצרו דיאלוג שנשמע כאילו נלקח מאוסף "המיטב של הסבנטיז" או מביצוע אגדי של קלפטר וסנדרסון מימי "כוורת".

התקווה הלבנה הגדולה

אחרי ההדרן עלו אבידן והמוג'וז לשבור שיאים אחרונים בהופעה הזו, שעוד תיחשב פעם למיתולוגית. במהלך "Devil & Me" (הרצועה הנסתרת ב-"The Reckoning"), קפץ אבידן לתוך הקהל וזכה כצפוי להררי חיבוקים, מזמוזים, חום ואהבה מהמעריצים (ובעיקר מהמעריצות). "Empty Handed Saturday Blues" חתם את ההופעה בביצוע מצוין, שנשמע כמו הומאז' ללד זפלין בגיטרות מפוארות וצרחות "בייבי, בייבי" א-לה רוברט פלאנט.

אסף אבידן והמוג'וז, ניחוש שלנו, עוד יחזרו להיכל התרבות, והקהל שלהם, שגדל גם בארץ מרגע לרגע, ימלא אותו בשנית. הרי להפוך אותו למועדון רוק אינטימי הם כבר הצליחו. אין כיום אמן רוק ישראלי שיכול להביא כזו כמות של קהל צעיר ורעב להופעה בכזה סדר גודל. וממעמדו כמנהיג החדש של הרוק בארץ אסף אבידן הוא כיום התקווה הלבנה הגדולה של אלה שאוהבים את המוזיקה שלהם פחות מסולסלת ויותר מכוסחת בצידי הראש, יותר עטופה ב-"Mojo Love".

• אסף אבידן
• אסף אבידן והמוג'וז
• היכל התרבות
• רוק ישראלי