הלהקה נשלפה הישר מבר כלשהו ברחוב ברבן שבניו אורלינס, אבל הזמר לא היה קרמיט רפינס, דיוק אלינגטון או כל ענק ג'אז אחר, אלא גבר מזדקן וקירח בפיג'מה, קירח מזדקן בפיג'מה לבנה, שהוא הרבה יותר אמן מאשר אומן. ומולו שולחנות גדושים באנשים שקצו בחדשות לשעה קלה. הזיה. איזו הזיה מתוקה זאב טנא סיפק אמש לבאי הבארבי.
המופע התחיל בהוראות לגבי מה עושים בשעת אזעקה, המשיך במונולוג סיפורי וקפץ הישר לנגינה המופלאה של אבי סינגולדה וחבריו שליוו את טנא כשהקליט את ״חתול שחור״ עוד ב-1989 וגם היום. בהפרש של עשרים וחמש שנים שום דבר לא השתנה, כשהמטרה נשארה זהה: לעשות שונה. שונה מה? שונה ממה? שונה מהכל. שונה מהרע שבחוץ ומשאר הדברים שיוצרים ישראלים עושים. קודר, מחאתי, אמיתי, אפלולי, בועט, נובר, קודח ולא מרפה עד ללחישה הכי מאיימת שאחרי הצעקה הכי פרועה.
זאב טנא ושאנן סטריט - הכל במקום
(צילום: הבלוג של יובל אראל)
אודי שרבני וזאב טנא - חתול שחור ביער אפריקני
(צילום: הבלוג של יובל אראל)
תערובת אסקוט - אור
(צילום: הבלוג של יובל אראל)
תערובת אסקוט - איה
(צילום: הבלוג של יובל אראל)
טנא מעולם לא טרח ללמוד לשיר ״נכון״ והדבר בלט יותר מהכל אל מול הנגינה המדויקת של נגניו. בראשם עמד כמובן סינגולה, שמופיע בימים כתיקונם עם שלמה ארצי ובהרכב משל עצמו. לפרקים יכולתי להישבע שהצלילים שהוא מפיק מהגיטרה שלו הם המדויקים והנכונים שאפשר למצוא על במה ישראלית כיום. בשאר הזמן הוא סתם היה מעולה. וטנא? טנא צעק וצרח והטיח את מילות השירה שמרכיבות את שיריו והזמין עוד ועוד אורחים לבמה, עד שבשלב מסוים הייתי צריך לוודא שאני לא אמור לעלות בעצמי.
הראשונה שבכל זאת עלתה הייתה מאי לביא. היא ניגנה במופחית ונראתה נפלא ושרפה את הבמה בשירה ובכל צורה אפשרית אחרת. ואז סינגולה קרא לטנא חייזר, סיפר משהו לא ברור על שניצלים. כוכב הערב הזמין את קוואמי להצטרף והוא תפס את ההזדמנות בשתי ידיו, שם את רגליו על הרמקולים, צרח את המילים מתוך גרונו וחרך את הבארבי בסגנון שכה ייחודי לו.
זאב טנא וקוואמי - החיים הם בית ספר
(צילום: הבלוג של יובל אראל)
זאב טנא ויהודה עדר - שרה ודוד
(צילום: הבלוג של יובל אראל)
אושיק לוי וסגול 59 - איפה טעינו
(צילום: הבלוג של יובל אראל)
מי שבחר לתת פרשנות מעט שונה למילים של טנא היו "תערובת אסקוט" שעלו לאחר שלהקה המקורית ירדה. ירמי קפלן נתן בראש על התופים, ג׳נגו שוב הוכיח שהוא אחד מנגני הבס הטובים בנמצא ואסף אמדורסקי הפליא בשירה וחשמלית. וזה היה נפלא.
לפני שהספקנו להתרגל כבר עלתה אחריהם נועה איילי והצ׳לו שלה. ואם הפער בין האמנות של טנא לאומנות והיכולות הטכניות הגבוהות של אורחיו לא היה ברור עד כה, אז איילי קעקעה את התפיסה הזו לחלוטין. היא פרטה על הצ׳לו שלה באופן שגרם גם לקשוחים שבמלאכים, אלה שעדיין לא דמעו ממאורעות הימים האחרונים, להזיל דמעה של רגש שנפלה על גג הבארבי באחד מאותם רגעים של מוזיקה יפהפיה.
בניגוד לאריאל, טנא עדיין עמנו והוא גם היה זה שניפק את הרגע הגדול של ההופעה אמש. ביחד עם הסופר ארז שוויצר הוא הכניס משמעות חדשה למילים הישנות שמסרבות לאבד מהרלוונטיות שלהן. ברור שזה נשמע טוב על הנייר וקטונתי מלהתווכח על המשמעות האקטואלית, אך כשטנא שר את "הסוף למילים" וחזר פעם אחר פעם על השורה: "צריך להפסיק להקריב ילדים, למען הסדר הטוב" זה היה רוקנ'רול בצורתו הטהורה ביותר. וכן, הביצוע של "חיה מילר" היה מעניין יותר והשירה של אושיק לוי מן הסתם טובה יותר פי כמה והנגינה של סינגולדה הייתה לא פחות ממבריקה, אבל עדיין מעל לכולם עמד הרגע הזה שבו טנא צעק אל המיקרופון את האמת הזו שמסרבת להיעלם מהעולם.
