מוש בן ארי סגר לאחרונה עשור של קריירת סולו מצליחה, עשור שמהלכו נדמה שמיצה כמה מהלכים משמעותיים, כמו הפיכתו לאחת הדמויות המובילות בתחום מוזיקת העולם, המוזיקה האתנית והרגאיי בארץ, יצירת כמה שירי אהבה וכמה שירי מחאה שיישארו כאן לשנים ארוכות ובשלב האחרון גם חזרה לשורשים שלו כרוקנ'רולר.
כעת מחפש בן ארי דרך מעט שונה, ומנסה לגלות את עצמו מחדש כאמן ישראלי שנפתח לעולם. החזון הוא ליצור מופע גדול לקראת הקיץ, שיתבסס על שלוש רגליים - ספרדית-פלמנקו, מוזיקה צוענית, ומוזיקה אפריקאית ורגאיי, עם עיבודים מחודשים למיטב השירים שלו, סוג של "אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל פוגש את "הפרויקט של עידן רייכל", בגרסת מוש בן ארי. הרגל הראשונה בפרויקט, הספרדית-פלמנקו, יצאה לדרך לפני כשבועיים עם הוצאת הסינגל "דרך", שיר הנושא מאלבום הסולו השני של בן ארי, בגרסה מחודשת, בה משתתפים זמרת הפלמנקו הספרדיה אנה סולה, הגיטריסט הספרדי פטטה פרננדז והגיטריסט הישראל דן בן ליאור, שמתמחה במוזיקה ספרדית.
מוש בן ארי למיטיבי לכת
השלב הבא הגיע אמש, במופע שפתח את פסטיבל "הפסנתר מארח 2012" במרכז סוזן דלל בתל אביב. מופע שחיבר את הפסנתר עם מוזיקת הפלמנקו הספרדית דרך השירים של בן ארי. הוא החל במפגש של בן ארי עם הפסנתרן והמוזיקאי רועי זו-ארץ והסתיים במופע רב משתתפים, בהרכב שונה מזה עמו ניגן בן ארי בשנים האחרונות. היו שם תומר מוקד בכינור ועוד, גלעד דוברצקי בכלי הקשה, אדם בן עזרא בקונטרבס, ואליהם הצטרפו סולה, פרננדז, בן ליאור וגיטריסט ישראלי נוסף שמנגן מוזיקה ספרדית - יאיר פרבר.
b.jpg "מוש בן ארי הופעה 4 (צילום: רועי ברקוביץ')")
העושר הכלי והמוזיקלי שנוצר על הבמה היה יפה במיוחד, מרתק, איכותי. זהו מופע של מוש בן ארי למיטיבי לכת. יעמוק יותר, כבד יותר, מבוגר יותר, וירטואזי יותר, לעיתים מרגש יותר. כמי שעוקב אחרי בן ארי כבר שנים, מקסים לראות איך הוא יודע ולא חושש לחפש ולהמציא את עצמו מחדש, עם שירים ותיקים שהפכו למעין "סטנדרטים" ומקבלים פעם אחר פעם פרשנות חדשה. המופע הזה מאפשר מצד אחד לקבל את בן ארי בגרסה אינטימית יותר, אינטימיות שמייצרת מרחב חדש של אפשרויות להתחבר למוזיקה שלו.
לזכותו של בן ארי יאמר שפרגן יפה לנגנים שאיתו. כמה וכמה שירים במופע נפתחו בקטעי סולו ארוכים שלהם, כל אחד על הכלי שלו. המופע נפתח בסולו פסנתר של רועי זוארץ, ואחריו הוא ובן ארי ביצעו יחד את "איך בסוף כל יום", ביצוע שהתחיל שקט ולאט לאט התגבר עד לשיא קטן. השיר השני היה שיר האהבה "אנשום". בן ארי שר כאן אחרת, רגוע יותר וגם גבוה יותר, נותן לקול שלו כמעט להישבר בגבהים. ואז עובר לפולק עם הגיטרה ומייצר מעין מיני-המנון.
אנה סולה שרה "דרך" בעברית
אדם בן עזרא הצטרף ופתח בקטע סולו קונטרבס וירטואוזי, במהלכו ניגן על הבס ותופף עליו כשהוא מייצר ביט וגרוב מצויינים. גם גלעד דוברצקי בכלי הקשה ותומר מוקד בכינור הצטרפו ועל הבמה נוצר הרכב שליווה את בן ארי ב"בואי נעוף". אחריו הגיע "עד שתבואי אליי" בלדה רגועה וחלומית במיד-טמפו - שניהם ביצועים יפים לשירים פחות מוכרים מהרפרטואר של בן ארי, ולדברים האלה בדיוק נועד המופע הזה.
את "את" פותח דוברצקי בליטוף שרשראות ובחלל נשמעים צלילים של נחל מפכה וציפורים מצייצות. המוזיקה של בן ארי, שנולדה במקורה בטבע, בגליל, חוזרת לבית הגידול המקורי שלה, גם אם באופן מלאכותי. הפסנתר מלווה אותו מעדנות ובהמשך השיר בן ארי מוותר על שירה עדינה ורומנטית לטובת צרידות וקשיחות מלאה בתשוקה, לא עושה הנחות לאהבה ולבת הזוג שלו. ואם כבר להיטים - אז בן ארי תופס גיטרה חשמלית לכמה צלילים ואז מסלסל על רקע כינור ופרקשן ומתחיל את "משא ומתן" שזוכה לביצוע מקסים במיוחד. השיר הזה באמת חודר פנימה לנשמה ובמיוחד בביצוע הזה בפסנתר.
בן ארי מזמין לבמה את הזמרת אנה סולה ושלושת הגיטריסטים פטטה פרננדז, יאיר פרבר, ודן בן ליאור, שלושתם עם גיטרות ספרדיות. פרננדז מתחיל לבד, אנה סולה פוערת לוע ויוצא ממנו קול אדיר. היא שרה קטע פתיחה שמבוסס על ווקאל מדהים. אחרי זה ההרכב מצטרף והיא שרה את "דרך" בספרדית. בן ארי מצטרף בעברית ושוב סולה שרה, הפעם בעברית. החיבור המוזיקלי נהדר, בין שני הזמרים, שלוש הגיטרות ושאר ההרכב.
הפלמנקו המהיר מפלח את הבלדה
הקטע הבא הוא שיר פלמנקו ספרדי, בקצב מסחרר, עם קצב מהגיטרות, מחיאות כפיים ושירה של סולה לוחמת השוורים, מוזיקה שמגניב לראות את ליאו מסי מכדרר כשהיא ברקע .סולה שומרת על הקצב המהיר ומגבירה אותו עד שהם מגיעים לשיא, ונעצרים. הקהל מוחא כפיים, והנגינה מתחדשת בחלק השני של הנאמבר ששוב מגיע לשיא מהיר וכמעט אגרסיבי, שמבליט את הוירטואוזיות של סולה ופרננדז.
מוש בן ארי, שישב בשקט משך כמה דקות, חוזר עם "בטח שאבוא" וסולה מצטרפת אליו על רקע הגיטרות והפלמנקו המהיר שמפלח את הבלדה ואת נגינת הפסנתר של זוארץ. בן ארי מגביר קצב, בן ליאור מנגן סולו בגיטרה ובן ארי וסולה שרים יחד. זהו רגע השיא של המופע, כאשר הפרשנות הספניולית לוקחת את השירים של בן ארי למקום יצרי יותר, לעיתים עז מבע יותר, מרענן.
הספרדים יורדים והשיר הבא נפתח בסולו של גלעד דוברצקי הפרקשניסט שמנגנן בתוף קטן קטע שמשלב ג'אז עם מוזיקה שבטית. כשהוא מסיים בן ארי מתחיל את "הנה הוא בא" עם גיטרה חשמלית. תומר מוקד אוחז בעוד ונוצר שילוב של בלוז עם רוק איטי ופראזות כמעט קלאסיות מהפסנתר של זוארץ, שמגוון ברוק ומגיע עד חומר כבד. ואז מוקד חוזר לכינור כדי לתת סולו על הבלוז-רוק באחד הקטעים החביבים של המופע. בן ארי חוזר לאקוסטית והכינור מוביל את "ממריאים" בגרוב צועני שמתגלגל לקאנטרי. הביצוע מגניב גרובי וזריז כמו שצריך. השיר הזה יישאר שמח לנצח.
בהדרנים בן ארי וזוארץ חוזרים לבד, כדי לתת את "ואיך שלא" רק עם גיטרה ופסנתר. זוארץ מתרכז בלייצר בלדה יפה ובן ארי נותן את הביצוע הכי יפה ששמעתי ממנו עד היום לשיר הזה, ושמעתי לא מעט. החבורה הספרדית חוזרת לקטע הסיום, "אנצל". בן ארי שר אותו כמו בלדה, הגיטרות הספרדיות מקשטות את השיר המהורהר שנכתב באוסטרליה אחרי סיבוב הופעות ופרידה. וברגע זה הופך מבלדה לחגיגונת אתנית עם ארבע גיטרות דוהרות בקצב עם בוזוקי. אנה סולה סוחבת לפלמנקו שנשמע ישראלי מתמיד, פלמנקו עפולה. בן ארי סוגר את החווייה המיוחדת עם שיר כיפי שבתוכו יושב טקסט אישי מאוד. מושלם.