לאונרד כהן - ביקורת וסיקור המופע

הופעה בלתי נשכחת | צילום : רועי ברקוביץ'

"ניתן לכם הערב כל מה שיש לנו" | צילום : רועי ברקוביץ'

חווייה גדולה, טרייה וראויה | צילום : רועי ברקוביץ'

מחוות תאטרליות מוכרות | צילום : רועי ברקוביץ'

תודה לכם על השירה | צילום : רועי ברקוביץ'

כיאה לתנועת המטוטלת הקבועה של טרנד ההופך לאנטי-טרנד, גם להופעתו של לאונרד כהן בארץ היו מי שבחרו להביע עוינות מסוימת. "הוא זקן", "זו הופעה ארוכה מדי ומשעממת", "אצטדיון רמת-גן הוא מקום גרוע להופעות", "הסאונד בטח יהיה זוועה", הם אמרו.

שכל המלעיזים יאכלו את הכובע

אז אמרו. ההופעה הבלתי נשכחת שהתקיימה אתמול ברמת-גן לא הותירה למלעיזים אלא לאכול את כובעם (כובע מגבעת סטייל כהן, כמובן). במשך שלוש שעות וחצי (ברוטו) הוכיח כהן שמספר ימים לאחר שחגג יום הולדת 75, כוחו עדיין במותניו. גם לאחר יותר מ-100 הופעות בסיבוב הנוכחי מסוגל האמן החשוב לספק חוויה טרייה וראויה.

נכון, יתכן והעובדה שכותב שורות אלה ישב במקום קדמי יחסית, השפיעה על מידת ההנאה, אך אני מנחש שגם אלו שנאלצו להסתפק במקומות הטובים פחות לא יצאו מאוכזבים, לפחות לא ממה שנתנו להם אלו שעל הבמה. "אנחנו מבטיחים שניתן לכם הערב את כל מה שיש לנו", אומר כהן לקהל בתחילת הערב.

נתן את הקלאסיקות מבלי ליפול לבנאליות

ובאמת, ההופעה של לאונרד כהן היא מכונה מדויקת, משומנת ויעילה. לכל אורך הערב עוברת תחושה של מאמץ לספק חוויה שתפורה ברמה גבוהה, ממש כמו החליפות אותן אוהב ללבוש המשורר הקנדי. ההשקעה הרבה באה לידי ביטוי במספר הרב של השירים המנוגנים בערב (כמעט 30), בהקפדה לתת לקהל את הקלאסיקות להם הוא מצפה, אך מבלי ליפול לבנאליות של מופע להיטים בלבד, וברמת הביצוע הגבוהה של כל חבר וחבר בצוות - כאשר בראשם נמצא, כמובן, Field Commander Cohen.

ביצועים שעלו על המקור | צילום : רועי ברקוביץ'

שרון רובינסון, האחות ווב | צילום : רועי ברקוביץ'

סקסופון מעט שמנוני מדי | צילום : רועי ברקוביץ'

"Then We Take Berlin!" | צילום : רועי ברקוביץ'

"מה טובו אוהליך יעקב" | צילום : Gettyimages IL

התחלת המופע קצת צלעה, בעיקר בשל כניסה מאוחרת של קהל. את שלושת שיריו הראשונים נאלץ כהן לשיר מול קהל שבחלקו עדיין ניסה לאתר את כסאו, ולא ממש היה קשוב לקורה על הבמה. רק כשביצע את "Bird On The Wire" החלה לשרור במקום אווירה של קשב אמיתי ושל מתן הכבוד הראוי לאמן שעל הבמה. כאשר המשיך כהן עם ביצוע נהדר של "Everybody Knows" כבר אפשר היה באמת להתחיל ליהנות. "Chelsea Hotel", שהגיע בשלב מוקדם יחסית של הערב, התקבל באהדה רבה על ידי הקהל, שהתפרץ במחיאות כפיים בכל פעם שנאמרה אחת מאותן השורות בשיר, שהפכו לסלוגנים של התרבות הפופולארית - "we are ugly but we have the music", למשל.

הסולואים של חוויאר מאס על הבנדורייה יצרו מתח נכון

"Who By Fire" הגיע בגרסה ארוכה במיוחד, בזכות הנגן הספרדי חוויאר מאס, שפותח את השיר בסולו ארוך על הבנדוריה שלו ומוסיף עוד אחד כזה באמצע השיר. שני הסולואים מצליחים לייצר ולשמור מתח שעולה בקנה אחד עם אופיו של השיר המקורי. המתח הזה נשמר גם כשכהן שר את"Waiting For The Miracle" , שעל אף אורכו וקצבו האיטי והמונוטוני - לא גורם לאיבוד ריכוז או עניין, ושוב מוכיח את יכולתו של הפרפורמר לייצר נוכחות מהפנטת.

במובנים מסוימים, הופעתו של לאונרד כהן היא קצת כמו הצגה. מי שצפה בה בחו"ל או ב-די.וי.די שצולם בלונדון יכול להעיד כי היא לא משתנה הרבה בין ערב לערב. סט השירים נשאר כמעט זהה, עם מעט מאוד שינויים. גם סדר השירים חקוק בסט-ליסט ולא מספק כמעט הפתעות. כהן עצמו מתנהג קצת כמו שחקן. יש לו, למשל, סט קבוע של מניירות בהן הוא מרבה להשתמש במופע: שירה בכריעה, שירה עם הפנים מופנות כל פעם לנגן אחר בצוות, ואפילו קטעי קישור שלרוב חוזרים על עצמם.

העיבודים של רוסקו בק מורכבים מכדי לאלתר

גם העיבודים, שתפר בכישרון רב רוסקו בק, המפיק המוזיקלי והבסיסט, מוגדרים ומורכבים מדי, בכדי שיאפשרו אלתורים ושינויים. כך שמי שכבר הכיר את המופע הזה בצורה כזו או אחרת - לא הופתע אתמול ממה שראה ברמת-גן. גם הפעם השואו של כהן היה מוקפד, מדויק ומקרין בעקביות את המאמץ המושקע בו. ביצוע קלאסיקות כ-"Suzanne" ו-"Sisters Of Mercy" "קונות" את הקהל אוטומטית. למרות זאת ההרכב לא מסתפק בביצועים בנאליים, אלא מייצר כאלה עם עומק אמיתי ועושר רב בכלי נגינה.

מוקפד, מדויק ומקרין את המאמץ | צילום : סיון פרג'

"Waiing Fr The Miracle" | צילום : סיון פרג'

ויש שירים בהם התוצאה אפילו עולה על המקור. "The Partisan", למשל, בהחלט יוצא נשכר מביצוע ההופעה, ומתעלה, לטעמי, על גרסת האלבום. לסקסופון של דינו סולדו, לעומת זאת, יש נטייה להפוך כמה מהשירים לשמנוניים מדי ודביקים במקצת, כמו שקורה ב-"There Ain't No Cure For Love", למשל.

רגע חד-פעמי עם הקהל הישראלי ב- "Hallelujah"

אבל הפרט הזה בטל בשישים כאשר עוד ועוד שירים בלתי נשכחים נערמים על הבמה אחד אחרי השני. כשכהן שר את "Hallelujah" נוצר רגע חד-פעמי של ממש. איפה עוד הוא יכול לשיר "הללויה" עם 50,000 איש שעבורם מייצגת המילה הזאת הרבה יותר מאשר למאזין הממוצע שלו בעולם? הרבה דברים רעים אפשר להגיד על הקהל הישראלי. מהאיחורים בהגעה, דרך הפטפוט במהלך ההופעה ועד לאיש שישב לפניי ובחר לדבר בקול רם בסלולרי בדיוק כשכהן ביצע את השיר האהוב עלי ביותר. אבל כשהפזמון של "Hallelujah" הפך לשירה בציבור ענקית ומחממת לב, לא היה קהל יותר מתאים לשיר הזה. עד כדי כך שבאמצע הביצוע הודה כהן לקהל על כך ששר איתו. ספק אם יש עוד מקום בעולם בו הכל מתחבר כל-כך נכון בעת ביצוע הקלאסיקה הזאת.

כשנדלקו האורות בסיום היתה תחושה של "וואו"

בהמשך הערב, בשלב ההדרנים, שוב הפך אצטדיון רמת-גן לבמה משותפת, כשהפזמון של "First We Take Manhattan " הושר בקול על ידי עשרות אלפי אנשים שעמדו ונענעו בסטיק-לייטים. עוד שישה שירים הוא נתן לאחר מכן, הכהן הגדול, בהם ביצוע ל-"Famous Blue Raincoat" המופתי, וגרסה מיוחדת ומרגשת של"If It Be Your Will" , שבוצעה על ידי זמרות הליווי "האחיות ווב" - מהמקרים הנדירים בהם ביצוע חיצוני לשיר של כהן עולה על זה שלו עצמו.

כשנדלקו האורות באצטדיון התחושה הייתה שמי שנכח פה לא ישכח את זה זמן רב. לא במקרה הביטוי השכיח ביותר ששמעתי בדרכי החוצה מהמקום וזה שקראתי לאחר מכן בשלל שורות סטאטוס ברשתות החברתיות היה מילה אחת בת ארבע אותיות בסך הכל: וואו.

לאונרד כהן בהופעה, אצטדיון רמת-גן. 24.9.09

מצאתם טעות לשון?