אברהם טל נותן למי שאוהב אותו ואת המוזיקה שלו תחושה חזקה של אמת, כנות, יושר דרך, צניעות, אופטימיות, הרגשה חזקה של חיוביות, שאם רק תאזין לו יקרה לך משהו טוב. אלה כל אותם דברים שנדמה שאזלו כבר ממדפי הישראליות החדשה, וטל, כך נראה, הוא הנביא החדש שלהם. וכמו בתקופת כהונתו כמנהיג "שוטי הנבואה" משכיל טל גם כעת, באלבומי הסולו שלו, ליצוק לתוך אותה אופטימיות קוסמית את המסרים האמיתיים שלו על החיים והחברה והמדינה. בניגוד לשאמאני מוזיקת עולם אחרים טל כבר מזמן לא שאנטי. מוזיקלית וגם טקסטואלית, ובדומה למוש בן ארי, אחד משלושת האורחים שאירח אמש טל בהופעתו החגיגית באמפי שוני, הוא כבר חלק בלתי נפרד מהפופ והרוק הישראלי, זה שמחויב מצד אחד לגוד-טיים ומצד שני לאמירות אמיתיות.
הכוכבות שלו נובעת מחיבור אמיתי אליו
הוא גבר נאה, אבל לא יפיוף או חתיך. לא סטאר שנמרח בקלוז אפ רצחני על שערי עיתונים, לא שואו-מן כריזמטי בטירוף שנותן הופעה גדולה מהחיים. אבל אברהם טל בהחלט מספק את הסחורה הטובה והנכונה. הוא כן פרפורמר שיודע להופיע ולסחוף, ולהשאיר על הבמה ליטרים של זיעה, ושולט היטב במה שקורה במעל לשעתיים של מופע, ברמות משתנות של אנרגיה. הכוכבות שלו לא נובעת מזוהר מזויף, אלא מההתחברות של אנשים אליו, ממה שהוא משאיר אצלם בסיומה. מהנכונות שלו לעבוד קשה עם ההרכב בחזרות שלפני כדי להעמיד הופעה מרשימה מבחינה מוזיקלית.
מתוך 27 שירים שביצע אמש אברהם טל יחד עם שלושת אורחיו - קרולינה, מוש בן ארי וקובי אפללו, ספרתי 15 שהיו להיטים ברדיו ומוכרים לכל מאזין ממוצע. אם מנקים את האורחים נשארים עם שמונה להיטים כאלה (לא כולל "ידיעה" ו"אין אני" שלא בוצעו אמש). זה נתון מדהים למי שהחל את הקריירה שלו רק לפני עשר שנים והוציא עד כה בסך הכל ארבעה אלבומים מלאים.
זה מוכיח שטל, מעבר להיותו זמר מבצע מדהים וראפר היסטרי (אולי הכי מהיר בארץ), הוא גם מוזיקאי מוכשר, עם אוזן טובה לטעם הישראלי, שיודע איך צריך להישמע להיט שיעבוד גם בפלייליסט וגם בפסטיבל טבע. אלא שכעת הוא עלה עוד שלב, וניצב כיום בנקודה ארכימדית מרתקת, בצומת אליה מתנקזים הרוק הישראלי, מוזיקת העולם האתנית ואומת הדאנס. משלושתם יחד הוא יודע לרקוח משהו שגם תרצו לשמוע באוטו בדרך לאמפי שוני וגם לרקוד כשהוא מולכם על הבמה.
רגעי שיא מוזיקליים: "טטלה" ו"שיר געגועים" עם קובי אפללו
היו כמה עיבודים במופע הזה, שטל הפיק אותו בעצמו מוזיקלית, שהזכירו מבחינת הבנייה של נאמבר את הדברים היפים שעשו פילוני ומוש בן ארי במופע "אנשום". "טטלה", למשל, השיר העשירי בהופעה ואחד מרגעי השיא שלה, היה אחד כזה. הוא התחיל עם גיטרה חשמלית דומיננטית, עבר לשירה של הזמרת האורחת סטפני חן, חתך באמצע למקצב גרובי בסגנון ה"שוטים" ובהמשך בנה קטע של טראנס. פשוט נהדר.
שיא נוסף נרשם בביצוע ל"שיר געגועים". טל וקובי אפללו התחילו אותו בשקט ונתנו לקהל לשיר, קפצו לדאנס, נפלו לרגאיי, שממנו נולד סולו גיטרה חסידי-מזרחי שהפך את שניהם לאיידישע-ראסטהמנים. תענוג.
החלק הראשון של המופע סבל דווקא מעליות וירידות. הוא פתח נהדר רק עם גיטרה ו"שיר הלל", שחיבר רוך וכאב. הזמין את הנגנים בשמותיהם ועבר ל"פסטיבל" הדמיוני על המסיבה בשמיים, כשהוא משחק יפה עם השורה שנלקחה מ"מלכות החרמון" של יובב כץ. כאן נרשמה נפילה קלה עם "אם בלשונות", שוב ביצוע טוב עם "שניים" והשלום שהגיע הזמן לעשות אותו וראפ טוב וקצב שמכתיב תנועות חזקות על הבמה, ושוב דשדוש ב"אני לא מרים ידיים" וב"ימים".
המופע התחיל מחדש עם קרולינה
המופע התחיל למעשה מחדש כשקרולינה עלתה ל"אף אחד לא בא לי" ו"Happiness". הקולות הגבוהים שלה ושל טל השתלבו מצויין והקהל נהנה משני להיטים בביצועים חביבים. ב"אבא", שהלחין מפיק האלבום יונתן דגן עבר טל לרוק עם שתי גיטרות חשמליות חזקות, ועדיין עם הגרוב הבסיסי הנכון. הביצוע התמציתי לעומת האלבום היטיב עם השיר הזה.
אחרי "טטלה", שכבר הוזכר כאחד משיאי המופע, הנחית טל שוב את הקצב. הוא פתח בעצמו את "ים הרחמים" של קובי אפללו, שהצטרף לקול תשואות הקהל. בתום השיר אפללו דיבר על טל בהערצה ולאחרון היו דמעות בעיניים. יחד הם ביצעו מצוין את "שיר געגועים", שגם הוא כבר הוזכר כרגע שיא מיוחד.
ראפ בקצב רצחני
אחרי אפללו טל המשיך לשחק אותה עם "אדם צובר", הלהיט שחוצה את הקריירה שלו לשני חצאים כמעט סימטריים בין הלהקה לקריית הסולו. ההרכב שר לו קולות וניגן מעולה כל הדרך לביצוע מצוין. ב"שדות האש", שיושב על ג'אז-fאנקי נתן טל ראפ בקצב היסטרי, לא יאמן כמה מהר האיש הזה מסוגל להוציא מילים מהפה. הוא גם השתחרר והחל לחרוש את הבמה, להשתולל, לרקוד ולתת שואו סוחף. באלקטרו-דאב של "שוב חזרו הקולות" הוא התמכר לעוצמה ולאקו אינסופי.
מוש בן ארי עולה וה"משא ומתן" מתחיל, עם שינוי מסוים בשירה בפזמון של הפתיחה. כשהשיר חוזר לתלם המקורי טל שר את הבית הראשון, מוש את השני והקהל בסיום. שיר טוב, שלא התרומם לגבהים. בן ארי מתחיל את "מי", טל מאלתר קצת בפזמון ושר בית שני. הם שירים יחד וזה יוצא יפה, למרות שנדמה שבן ארי מעט אנמי היום. אולי חושש לגנוב לטל את ההצגה. 17 שנה הם הולכים אחורה, כך הוא אומר, וטל מחזיר לו: "אני עוקב אחריך ולומד ממך". הפרגונים מפנים מקומם לסקא הכובש של "ג'ה איז וואן" שסוחף את הקהל. בן ארי שר, וטל עונה לו חמש אוקטאבות מלמעלה, עד שהסקא כל כך מהיר שהוא כבר נשמע כמו טראנס.
שרשרת להיטים לפני ההדרנים
כשבן ארי יורד מגיע "אורות", שיר הנושא הנפלא של האלבום ונקודת מפגש אופטימאלית בין השאנטיות ממנה בא טל לבין הרוק הישראלי סטייל משינה של "להתראות נעורים" ו"ניצוצות" של פורטיסחרוף, באחלה ביצוע עם אחלה גיטרה. אמפי שוני, קהל מגוון, בעיקר מגיל צבא ומעלה, חוזר לרקוד את הגאלופ של "הזמן עושה את שלו" ונדמה שהגיע הרגע לרדת לפני ההדרנים. אבל טל מנחית עוד מהלומה עם "סימן שהכל טוב" - האוס לפנים עם רוק, נאמבר חזק מאוד, שבו הוא קורע את הבמה לחתיכות.
כשטל עולה להדרנים הוא מספר על אסאמאס מחבר שמספר על 67 איש שקנו כרטיסים יחד ומחכים ל"מתרחקים מתקרבים". למרות שהשיר לא היה בתכנון המקורי הוא מבצע אותו ומיד אחריו את "קול גלגל", שהופך לשירה בציבור. טל מפזר תודות לכל מי שצריך רגע לפני "אם את הולכת", הלהיט העכשווי שמככב בפלייליסטים. אחריו הוא מפתיע את הקהל עם "הוא", הלהיט שחיבר את "שוטי הנבואה" עם איזבו". הביצוע קצת מוזר ביחס למקור, אבל הוא עושה את העבודה ומרקיד את האמפי.
אחד האמנים הטובים והמגוונים בארץ
אבל זה כלום לעומת הרייב העצום של "כל הילדים קופצים רוקדים" שמביא את טל והקהל לטראנס אדיר. הוא מסיים סופית עם "מחוזקים לעולם", השיר הכי ישראלי שהיה השנה, שיר השנה, אם תרצו, שכרגיל אצלנו נכתב על משהו אחד וכולם חושבים שהתכוון למשהו אחר.
אברהם טל הוא כותב רגיש וחכם, מוזיקאי נהדר וזמר ייחודי ומרגש, שהוציא אלבום טוב ונותן מופע מושקע וראוי, גם ללא סוללת האורחים. ב"אורות" הוא עלה מדרגה והפך מיוצא להקה עם אלבום ראשון מצליח לאחד האמנים הטובים והמגוונים בארץ, שמעניק לקהל שלו רגעים של חסד ואמת. אשרי לנו שיש לנו אותו.
