החשק הראשון שהתעורר בי רגע לאחר סיום ההאזנה ל- "Thousand Suns", האלבום החדש של לינקין פארק, היה להוציא את "Hybrid Theory" מנבכי הבוידם של ההארד דיסק שלי ולקרוע לשכנים את האוזניים ולעצמי את הגרון. וזה לא בגלל שהחדש הוא אלבום גרוע. או לפחות לא ממש גרוע. זה בגלל היומרנות שנשפכת מכל חור בו, האשמה חמורה מאוד להטיח בפניו של כוכב רוק.
באלבום האולפן הרביעי שלהם החליטו ששת החברים מקליפורניה שהם שוברים את כל הכלים (או הגיטרות, לצורך העניין) ויוצרים משהו שישמע שונה לחלוטין מכל מה שהוציאו עד היום. במקום בגדים שחורים, עגיל בגבה וסקרצ'ים שמוציאים את אימא מדעתה נולד אלבום אפל, אבל רכרוכי, מלודי ואלקטרוני, בלי ריפים ממכרים, רציני אבל עמוק בערך כמו קייטי פרי בנאום על מהות החיים.
בריאיון שהעניקו מנהיגי הלהקה, צ'סטר בנינגטון ומייק שינודה, ל-MTV הם סיפרו על התגובות המעורבות להן האלבום זוכה. "חלק מהאנשים אוהבים חלק מהדברים וחלק אוהבים משהו אחר", גילה בנינגטון בחדות למצלמה, "אבל כל עוד אנחנו מרוצים מהאלבום שאנחנו משחררים, אנחנו מאמינים שאם הקהל יאהב את זה - זה יהיה סבבה. ואם לא, שימצאו משהו אחר לאהוב".
רצו להשתחרר מהשבלונה
את ההצלחה המטאורית ש- "Hybrid Theory" הביא ללהקה בשנת 2000 לינקין פארק לא הצליחו לשחזר מעולם. "Meteora" ו- "Minutes to Midnight" שהגיעו אחריו כבר נשמעו פחות או יותר אותו דבר והיה ברור שמישהו חייב להרים את הכפפה ולשנות באופן דרסטי משהו בסאונד של הלהקה. או לפחות ליצור להם איזו שערוריית מין.
בכדי להשתחרר מהשבלונה של "ריף מחוספס - זמר צורח - די ג'יי עושה סקרצ'ים - זמר עושה ראפ" נקרא לדגל ריק רובין, המפיק האולטרה-גאון. לאחר שהצליח ליצור, להחיות ולמנף מחדש קריירות של אמנים כמו ג'וני קאש, רד הוט צ'ילי פפרז, סלייר ואפילו שאקירה, ניסה רובין גם לעשות "מהפך" לסאונד של לינקין פארק.
לא ברור מה בדיוק השתבש שם, אבל יכול מאוד להיות שאם מפיק אחר היה שם ידו על האלבום הוא היה יוצא אפילו קיטשי ומזויף יותר. למרות השימוש הרב בכלי הקשה, החיבור החלק בין לא פחות מחמישה שירים, האפקטים האלקטרוניים והשירה המצוינת של בנינגטון, משהו שם פשוט לא עובר עד הסוף. לא מרגש, לא מלהיב, לא ממריד ואפילו לא מעורר זעם כלפי העולם.
ייתכן מאוד שאלו הטקסטים הבעייתיים והמסרים העאלק עמוקים שחברי הלהקה ניסו להחדיר בשיריהם. את מגמת האג'נדה החברתית הם התחילו להחדיר כבר ב- "Minutes to Midnight", אבל הפעם הם לקחו את זה צעד אחד רחוק מדי. ומעדו בדרך.
זה מתחיל עם "The Radiance", שמשלב אפקטים נוראיים עם נאום שנשא רוברט אופנהיימר, ממציא פצצת האטום, ב-1945, בו הוא מביע צער על התגלית הקטלנית שלו. זה ממשיך ב- "Wretches and Kings", שמשלב נאום של הפעיל החברתי מריו סאביו עם אחד השירים הטובים ביותר באלבום. מיד אחריו מגיע "Wisdom, Justice and Love", בו נשמע קולו של מרתין לותר קינג ג'וניור ובנקודה זו כבר עולה התהייה - האם זה אלבום רוק או שמא קובץ הקלטות של 100 הנאומים החשובים ביותר של המאה הקודמת?
לא מציעים שום אלטרנטיבה
b.jpg "צ'סטר בנינגטון, לינקין פארק (צילום: Kevin Winter, GettyImages IL)")
מחאה במוזיקה היא דבר חשוב, אינטגראלי ומבורך. השתפכות של הרכב על כמה הוא רוצה ליצור אלבום שיביא ל"שינוי", שיהיה "משמעותי", ירפא את העולם וכל שאר הקלישאות שרוקרים עם שיגעון גדלות אוהבים להשתמש בהם - לא. גם לא ברור איך בדיוק לינקין פארק מתכוונים לשנות את העולם באמצעות משפטים בנאליים וחלולים כמו: "Hold on, the weight of the world, will give you the strength to carry on". ובכלל, לא ברור איך הם מתכננים לעשות את זה אם הם לא מציעים למאזיניהם שום אלטרנטיבה.
אין שום ספק שחברי הלהקה מלאי כוונות טובות ובאמת רוצים לבטא את מחאתם בנוגע למגוון חוליי העולם. גם העובדה שהם מנסים להשתמש במוזיקה שלהם בכדי לקדם את האג'נדה הזו היא מבורכת. אבל כשההגשה כל כך מלוקקת והאריזה גובלת בגוון של ורוד, זה פשוט לא מרגיש אמיתי.
כל אחד מהחברים הצליח לגלות צד שונה ולרגעים אפילו מעניין
ועם זאת, הסינגל המצליח "The Catalyst", הוא שיר מצוין; "Wretches and Kings", הוא כאמור, קטע לא פחות ממצוין; "Burning in the Skies" מאיים להיות ה-להיט הבא וצ'סטר בנינגטון מעולם לא נשמע טוב כל כך כזמר. חוץ מבראד דלסון, שקצת נדפק בגלל הווטו הכמעט מוחלט שהוטל על הגיטרות באלבום, כל אחד מהחברים הצליח לגלות בו צד שונה ולרגעים אפילו מעניין.
הפן האקספרמנטלי שהלהקה ניסתה להוציא כאן הוא חמוד וראוי להערכה, שינויים מהפכניים בסגנון מוזיקלי הם צעד אמיץ ומבורך. רדיוהד לדוגמה הפכו את זה לאומנות. אבל שינוי אמיתי חייב לבוא מעומק הבטן, מבפנים, מתוך עומק ולא מתוך רצון לעשות רעש ולגרום לכולם להגיד "וואו, איך השתנת". אולי באלבום הבא זה יצא להם יותר טוב, בינתיים אני הולכת לשמוע את "Papercut".