שלוש להקות הרוק האמריקניות הבולטות של העשור הקודם התאפיינו בזיקה שמרנית הדוקה למסורת של הרוק. הווייט סטרייפס היו חדשניים מבחינה צורנית, אבל ממשיכים מובהקים של הבלוז. הסטרוקס החיו את הסקסיות של הגיטרות החשמליות בראשית האלף, אבל שחזרו ומחזרו את כל תולדות הצד השמאלי של הרוק בעירם ניו-יורק, מהוולווט אנדרגראונד בשנות ה-60, דרך טלוויז'ן ב-70 והלאה.
וקינגז אוף ליאון עדכנו את הרוק הדרומי של ארצות-הברית לעידן המודרני. מוקדם להיגרר לקביעות גורפות על סמך שני תקליטים בלבד, אבל יכול להיות שמשהו במגמת המסורתיות הזו של הרוק האמריקני עומד להשתנות.
בעשור הקודם כבר התוודענו לשתי להקות חשובות מהחוף המזרחי, טי.וי. און דה רדיו ואנימל קולקטיב, שהתמחו בחיפושים אחר שפת רוק חדשה שתאחד בתוכה עבר ועתיד, כלי נגינה אקוסטיים וחשמליים ואלקטרוניים, וגיוון סגנוני שלפעמים מתעתע מרוב שפע מחד וחוסר מיקוד מאידך.
צמד אלבומים משובחים, לא שמרניים ולא מורכבים
אבל הנה יוצאים שני אלבומים שניים לשתי להקות ניו-יורקיות, שניהם משובחים ושניהם שונים, הן מהשמרנות הרוקרית של הוויט סטרייפס, הסטרוקס וקינגז אוף ליאון, והן מהמורכבות הסמיכה והתובענית של טי.וי. והאנימל קולקטיב.
להבדיל מהלהקות שהובילו את הרוק האמריקני בעשור הקודם, גם ומפייר וגם ייסייר אינן מתכתבות עם אתוסים ותיקים של הרוק. הן לא משדרות תדמית מרדנית או מינית, הן נמנעות מלהיבנות על כריזמה ממגנטת של אנשיהן, ולמרות ששתיהן משתמשות, ועוד איך, בגיטרות חשמליות, הן עושות את זה בדרכים מאוד יצירתיות. דרכים שמעקרות את הגיטרה החשמלית מהאייקוניות שלה, והופכות אותה לכלי עבודה לכאורה יותר צנוע ופחות שתלטן.
שתיהן זזות באלבומיהן השניים לכיוון של פופ: פופ טהור, עם לחנים מאוד קליטים וצלילים ידידותיים כמעט לכל אוזן. זה לא בהכרח בא על חשבון רעיונות ומורכבות, וזה בטח לא מתחרה או מחליף לפופ המצעדים הכי מיידי או מתיילד. אבל כן, יש כאן משהו שמסוגל וראוי להיחשף לאוזניים ולסוגי קהלים חדשים.
טווסיות תרבותית
ומפייר וויקאנד הוקמה לפני ארבע שנים על-ידי ארבעה סטודנטים שנפגשו באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. הם הגדירו את סגנונם, חצי באירוניה וחצי ברצינות, כ"אפר ווסט סייד סווטו". ההשפעה הכי מובהקת עליהם באה מהפופ והרוק של יוצרים מערב ודרום-אפריקנים, אבל קשה היה להתעלם מהדמיון העצום ל"גרייסלנד" של פול סיימון.
אלבום הבכורה שנשא את שמם והופיע לפני שנתיים פחות שבועיים היה לאחד הבולטים של 2008, ועורר גם לא מעט התנגדויות ללהקת בני העשירים הללו, שכרבע מאה אחרי סיימון שבו וניצלו באקט קולוניאלי טיפוסי - כך המבקרים - את משאבי המוזיקה של דרום-אפריקה.
אולי זה הקול הגבוה והמתוק בבסיסו של עזרא קוניג, הזמר, הגיטריסט והיוצר העיקרי בלהקה, שמכתיב להם להימנע מלהיות עוד להקת רוק עם הורמונים גועשים ואגרסיות אנטי או א-סוציאליות. הם בני טובים כמו הסטרוקס, אבל במקום לחשוק בהילת הביבים והשוליים הסליזית של הרוקנרול, גודשים את שיריהם מראי מקום תרבותיים די גבוהי מצח. הם מצליחים להקסים בזכות המפגש בין העיבודים המאוד מורכבים שלהם, קצבית והרמונית, לבין הלחנים הכה נגישים.
רוק לא נשכני
המפגש בין קצוות מאפיין גם את האלבום השני של ייסייר, שבהשוואה לומפייר וויקאנד מקצינים עוד יותר בחתירתם אל הפופ הפשוט. אלבומם הראשון מלפני שנתיים מתח כמעט את קצה גבול הקשב והריכוז, עם בלילה של יומרות רוק מתקדם ועיבודים פולקיים ואתניים, ובעיקר תחושה שאמנם הם מהפנטים לפרקים, אבל משהו אצלם גם מאומץ, מיוזע ולהוט מדי להתחכם. לפרויקט הנוכחי שלהם הם חזרו, כמו ומפייר, עם תשוקה למיקוד ועם שירים שאורכם הממוצע פחות מארבע דקות.
נדמה שאחת ההשפעות הכי ניכרות על החדש של ייסייר באה מכיוון ומפייר וויקאנד עצמם, עם גיטרות פופ אפריקניות, נקיות וכייפיות, שמרקידות בלי להיות אלימות או מטונפות. אין לייסייר את הברק בכתיבה שיש לאדון קוניג, ועם זאת, הם השתנו אף יותר במסע בין האלבומים שלהם.
קשה לזהות את מלוא מרכיבי היצירה
גם אצל ייסייר קשה, אפילו אחרי עשר האזנות, לזהות את מלוא מרכיבי היצירה ורעיונות ההפקה שמסתתרים בין שלל הערוצים, אבל נדמה שהם ויתרו במודע על תחרות מול הרכבים שכוחם בחדשנותם, כמו טי.וי. און דה רדיו ואנימל קולקטיב. כעת הם נהנים ליצור רוק לא נשכני ונטול עוקצים.
בגלגוליהן הקודמים לפני שנתיים, הן היו להקות מבטיחות המומלצות למיטיבי שמע בלבד. ב-2010 הן מנסחות מצע חדש של פופ אינטליגנטי שמדבר בשפה גלובלית שאולי טרם הבשילה מעצמה את התכנים הכי מושלמים, אבל שכן מתנסחת במקוריות ממש מול אוזנינו, בזמן אמת, כאחת העגות היותר מרעננות שיש בפופ העכשווי.
