בזמן האחרון נדמה שהאולם ה"גדול" של מועדון "צוותא" מתחפש למועדון אינדי. רק לפני כמה שבועות אירח המועדון, המכופתר בדרך כלל, פסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית. עוד לפני שהפסיק להדהד בחלל האולם אחרון הדיסטורשנים של "הלם כרך", מציגה "צוותא" ערב בו עולות על הבמה לא פחות מ-18 זמרות ויוצרות מהצד היותר אלטרנטיבי של מפת המוזיקה הישראלית.
הסיבה היא כבר יותר "צוותאית" באופיה - ערב מחווה לחוה אלברשטיין, הזוכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות כשם בו נוהגים לנפנף לא מעט חובבי מוזיקה עדכנית ואיכותית. גם מוזיקאים צעירים נשבעים בשמה של אלברשטיין - רונה קינן, למשל.
הראנינג-גג של הערב: "כל-כך מרגש להיות כאן היום"
קינן דווקא לא לקחה חלק בערב המחווה הזה, אבל את מקומה מילאה שורה ארוכה של יוצרות מעניינות ומגוונות ברובן, שאחת אחת עלו על הבמה והודו בהתרגשות על הזכות לחלוק כבוד לזמרת שהן כל-כך אוהבות ומעריכות. שוב ושוב חזר המשפט "כל-כך מרגש להיות כאן היום", עד שבלי כוונה הפך ל"running gag" של הערב וגרר אחריו צחוק של הקהל כשהושמע בפעם המי-יודע-כמה.
כמו ברבים מערבי מחווה שכאלה, גם זה שהוקדש לאלברשטיין סבל מבעיה שכיחה - ביצועים קרובים מדי למקור, כאלה שלא לוקחים את השיר למקום אחר. לא פעם נדמה היה שיראת הכבוד לזמרת הותיקה ("יוצרת", הן הקפידו לכנות אותה, למרות שרק מעטים משירי הערב היו כאלה שכתבה והלחינה בעצמה) גרמה למוזיקאיות לא רק לבצע את השירים בצורה נאמנה למקור, אלא ממש לשיר בצלמה של אלברשטיין.
כבר בשיר שפתח את הערב, "את חירותי" בביצועה של נועה בביוף, היה נדמה שהזמרת הצעירה משתמשת בקולה בצורה הדומה מאוד לאורגינל. דמיון מסוג זה חזר גם אצל כמה מהמבצעות האחרות, כאשר המקרה המוזר ביותר התרחש אצל דקלה. למרות הגוון המיוחד שלה והעיבוד השונה שנוגן ל"כמו צמח בר" הקלאסי שביצעה, לפחות בתחילת השיר כמעט והיה נדמה שדקלה מנסה להיות אלברשטיין. רק באמצע השיר השתנה משהו בטון, והיא חזרה להישמע כמו עצמה.
היו גם כאלו שכן ידעו לתת לשירים את הערך המוסף. אפרת גוש ייחודית מדי בכדי שסגנונה יתעמעם כשהיא מבצעת את "אדבר איתך". איילה אינגדשט היא זמרת מרשימה, שמכניסה ל"התבהרות חלקית" את הגרוב והצבע האישי שלה. לי טריפון לא משאירה את הסקס-אפיל שלה בלהקת אטליז, ומביאה אותו גם לביצועה ל"שיר נולד". שילה פרבר שרה את "הקוסם" בביצוע עצור, שמכניס לתוכו מתח מעניין. ורות דולורס-וייס נשמעת כמו חיה פצועה כשהיא שרה בהשתנקות את "שיר משמר" ומספקת את אחד הביצועים המרשימים והזכורים של הערב.
ביצועים בנאליים חסרי תעוזה, לצד קטעים של מתח, עניין ואומץ
לצד לא מעט ביצועים בנאליים מדי (עיין ערך רוני אלטר ב"סיפור אינטימי") עוד ביצוע שבלט לטובה הוא זה שנתנה תמר אפק מלהקת "קרוסלה" ל"חד גדיא". בפעם הראשונה בערב המנומס הזה עולה על הבמה מוזיקאית עם מספיק אומץ כדי לא להתבייש, לתת בדיסטורשן ולהפוך את שיר המחאה של אלברשטיין להילולת רוקנ'רול חשמלי, מכוסח וכבד. חוסר הנימוס הזה הזריק לערב קצת חיוניות שחסרה לו. חבל שפחות מדי מהמופיעות לא בחרו ללכת בגישה דומה ולקחת את שיריה של אלברשטיין למקום שיותר נכון להן, מקום שמספק פרשנות עצמאית ולא רק משחזר את המקור בצורה מכובדת.
להקת הליווי של הערב, מצידה, גם היא לא יצאה מגדרה כדי לספק חוויה חוץ-אלברשטיינית. למרות הפקה מוזיקלית של מוזיקאי יצירתי כיונתן לוי, הנגנים הזכירו לא פעם את נגני הליווי של "כוכב נולד" - מהוקצעים, אך מקפידים לנגן "בתוך הקווים", מבלי לחפש את המקומות בהם הם יכולים לעשות בשירים הידועים כבשלהם. קאברים, נו.
הבנאליות הזו היא הסיבה העיקרית שערב המחווה לא הצליח להיות סוחף ומלהיב באמת, גם כשסיפק ביצועים שאינם רעים בפני עצמם. עינב "ג'קסון" כהן, למשל, ביצעה את "בגלל הלילה" בצורה מינימליסטית, יפה וענוגה בליווי של פסנתר בלבד. הבעיה היא שנכס צאן ברזל שכזה כמעט ואין טעם לבצע אם לא לוקחים את השיר למקום שונה, וזה לא קרה אצלה. גם איה זהבי-פייגלין, שבהחלט ניסתה להכניס משלה ל"לונדון" הפופולרי וביצעה אותו בתיאטרליות מוחצנת ומופגנת, לא באמת הסתכלה על השיר מזווית אחרת ובעיקר סיפקה לו קצת חשמל ואנרגיה שאולי פחות היו בו קודם.
חוה אלברשטיין: "לא יכולתי לאחל לעצמי ערב יותר יפה"
אך למרות כל זאת, הרושם הוא שהקהל נהנה מאוד ממה שקיבל. יתכן והמפתח הוא האהבה הרבה לשיריה של אלברשטיין. אהבה כה גדולה, שעצם ביצוע השירים כבר משיג עבור רבים את המטרה. "אם השיר טוב ואם הביצוע יפה - מה עוד צריך?", יהיו כאלה שיגידו, וימחאו כפיים לביצועה ההולם אך חסר החידוש של דניאלה ספקטור ל"שח-מט", או לביצוע החינני ובעל הקסם של יעל דקלבאום ל"שיר שמגרש את החושך".
דקלבאום היא גם זאת שחותמת את הערב, או יותר נכון כמעט וחותמת אותו, שכן אחריה עולה בצורה מפתיעה לא אחרת מאשר כלת הכבוד. כך פתאום ניצבת לה על הבמה חוה אלברשטיין בכבודה ובעצמה, מקבלת פרחים, נותנת מחמאות למבצעות ("לא יכולתי לאחל לעצמי ערב יותר יפה") ואפילו לוקחת גיטרה ליד ושרה את "שיר סיום". אחרי זה היא מחבקת ומנשקת את הזמרות הרבות, שבינתיים עלו על הבמה כדי להיות במחיצתה. מסתבר, אם כן, שאפשר לנהוג באצילות ובחן כלפי מבצעי מחוות מוזיקליות. לידיעת הקורא אריק איינשטיין.
"בנות חוה", צוותא, תל-אביב. 21.10.09