קורין אלאל מתבגרת בכבוד. זה נשמע פשוט כל כך, אבל זה ממש לא. רוקרים מוצלחים ומצליחים, שעשו קריירות משמעותיות, מתקשים לצאת טוב מהשלב הזה בקריירה.
אבל אלאל, שאף פעם לא הלכה בתלם, ותמיד ידעה לתת את הקיק הקטן שלה בעכוז של כל השאר, מצליחה ב"פשוט כל כך", אלבום האולפן התשיעי שלה, להישאר אותה קורין הטובה והמיוחדת, שאהבנו לאהוב. אותה קורין שחוזרת במשהו לרוח האופטימית של "שיר בכיף", לחיפוש של "שפת אימי", ליכולת הטרובדורית של "התעשייה האבירית", לרכות של "שיר לשירה". קורין שבלי להתבייש פותחת אלבום בשורה "אתמול טבע גמל שלמה בפלמוליב".
"פשוט כל כך" מצייר את אלאל במלוא המורכבות העכשווית שלה. אמא ובעלת משפחה מצד אחד ("שיר ליונתן", "קורים דברים"), רוקרית עם אמירה מצד שני ("ארץ קדושה"). טיפוס ביתי שמחפש את השקט שאחרי הסערה של החיים ("תודה", "השקט"), וגם מלחינה שיודעת לבחור בקפידה את הטקסטים איתם היא עובדת ('דוגית', 'על שפת המזרקה'). זמרת שתדע לספק לרדיו ולקהל את שני הלהיטים התורניים ('עד סוף אפריל' ושיר הנושא), מול יוצרת הרפתקנית, בעלת ראש פתוח, שלא חוששת לנסות ('קורים דברים'), להסתכן ('פרשדונה') ולא שוכחת את הצד האפלולי יותר באישיותה, כאמא של כל המכשפות באשר הן ('קשה לה', 'תרנגול').
ההחלטה להפקיד את העיבודים וההפקה המוזיקלית בידיו של אלי סורני גם היא יכולה להיחשב סוג של סיכון, אלא אם כן מביאים בחשבון שאיפות נוכחיות, אולי צנועות יחסית, של אלאל. לו היתה רוצה ליצור "אלבום גדול" היתה יכולה לפנות למפיק מנוסה ובעל שם גדול יותר, נאמר ברי סחרוף. לו היתה רוצה ללכת לאוונגרד, הטלפון של רע מוכיח זמין. אבל אלאל וסורני, שמלווה אותה כבר כמה שנים בהופעות, רצו עוד אלבום טוב של קורין אלאל, לא יותר, לא פחות. והצליח להם, למרות שמוזיקלית אין כאן כמעט הפתעות, פרט ל"טוקטה ופוגה" בשיר הפותח.
סורני ואלאל נתנו כאן ב"רוק ישראלי" כמו שאלאל יודעת לתת, היא הרי מהמנסחים הרשמיים של הצליל שלו. גיטרות אקוסטיות לרוב, חשמליות רכות, בס-תופים חביב, קישוטי פסנתר וקלידים, אפילו שלומי שבן קופץ לבקר ('קשה לה'). אחרי הכל, כמה קונטרוברסלי אפשר להיות כשישראל נחום ומיכאל פרוסט היעילים, שמגיעים הישר מהתוכנית של ליאור שליין (ומאוד הפקות טלוויזיה) הם חטיבת הקצב שלך? הפקת השירה של רוני בראון מפתיעה לטובה, מכוונת את אלאל למקומות הבהירים, המדויקים, המרגשים.
שלושת הפלוסים הגדולים של אלאל לאורך הקריירה בולטים גם באלבום הזה. ראשון הוא כישרון ההלחנה שלה, שלא יסולא בפז, מנפק גם כאן שרשרת מנגינות קליטות וטובות. שני הוא שיתוף הפעולה שלה עם כותבים - הפעם אלה הם מאיר גולברג, מירי פיגנבאום, ארז ברזוליק והמשוררת אגי משעול - שמניב שירים שמתאימים לאלאל ולאישיות שלה ברמת אמינות, שגורמת לחשוב שהיא עצמה כתבה אותם. בעיקר בולט כאן החיבור עם משעול, שמוליד כמה פנינים.
הפלוס השלישי הוא המצפון והכוח הפנימי של אלאל, אלה שדחפו אותה לזעוק "אל תקרא לי מותק!" ו"חפש באנטרקטיקה!", ולקונן "אין לי ארץ אחרת", וכאן דוחפים אותה להגיד שיש מקום לשניים על שפת המזרקה, אפילו לשלושה, ולהוציא אלבום מקסים ומרגש, מלא בשירים יפים. קורין אלאל של 'פשוט כל כך' היא אישה חזקה, אמיצה, יציבה, שיותר מתמיד יודעת מי היא, מה היא, מה היא רוצה להיות ומה יש לה להגיד לנו. ומה שיש לנו להגיד בחזרה הוא פשוט כל כך- קורין, אנחנו אוהבים אותך, תישארי כמו שאת.
