גיא מנטש ויהל דורון הם צמד נדיר. נדיר למצוא צמד יוצרים שהם באופן טבעי שני חלקים משלימים של אותה פרסונה אמנותית (היו כאן כבר בעבר צמדים כאלה, כמו פורטיסרוף ודוכין-שטרית), נדיר למצוא רוקרים שתוכנית ריאליטי בפריים-טיים לא גרעה כלום מהגישה הבריאה שלהם למוזיקה. נדיר למצוא ישראלים שהתחילו עם חומר באנגלית ברמה גבוהה, עברו לעברית ורק השתבחו - האלבום החדש שלהם ממש טוב. נדיר למצוא שניים שבכזו מהירות השתלבו חזק בתעשייה המקומית - כמעבדים ומפיקים, כותבים ומלחינים ומשתפי פעולה על הבמה, שמעורבים בכל כך הרבה להיטים שיצאו כאן בשנתיים האחרונות, לצד החומר המקורי שלהם.
את כל אלה עשו עד כה גיא ויהל בכישרון, צניעות וחריצות, ועם הבנה נכונה של הלכי הרוחות במוזיקה הישראלית העכשווית. יש הרבה אמנים מוכשרים בתחילת דרכם, אבל צריך לדעת גם איך לנהל את הכישרון ואיך לנווט אותו בתבונה. גיא ויהל ידעו להתחבר בטיימינג הנכון לאנשים הנכונים ולהוציא את השירים שיעשו עבורם את העבודה ברדיו - והתוצאה היא מופע השקה בזאפה מפוצץ בעמידה (כ-600 איש), עם קהל מעריץ, עדת קולגות מפרגנת ואורחים איכותיים כמו אביב גפן ומטרופולין - עופר מאירי ודנה עדיני.
מופע ההשקה נתן את החותמת הסופית לכך שפרויקט "גיא ויהל" הוא אחד המוצלחים שבקעו ברוק המקומי בשנים האחרונות. האלבום החדש שלהם, בהפקתו של עופר מאירי, הוא הוכחה שאפשר לעשות בארץ רוק גיטרות שנשמע חזק, יצירתי, בנוי היטב, מעניין ולא מתחנף, ועדיין להישאר במיינסטרים, כלומר לגרום לקהל שאוהב ומעריך רוק לאו דווקא אלטרנטיבי להתחבר אליו.
בפרויקט הקודם "Revelday" הראו גיא ויהל שיש להם פוטנציאל לנסות קריירה בחו"ל (הם נשמעו בו לא פחות רלוונטיים מאסף אבידן והקולקטיב, למשל), אבל אז באה "דה ווייס" ושינתה את התוכניות לכיוון של הישארות אלבום בעברית. ועברית זה לא אומר לנסות להישמע כמו להקה מהרוקסן - הצליל של גיא ויהל, שמתבסס על נגינת הגיטרות של דורון ועל הקול המגוון של מנטש, מעודכן ועכשווי לחו"ל, עם רשימת השפעות שכוללת לא רק את קולדפליי, הקילרז (ואפילו אואזיס), אלא גם את מיוז, הארקטיק מאנקיז ורדיוהד.
להציל אותי עם אביב גפן
המופע הערב התבסס על האלבום החדש, עם שלושת הסינגלים-להיטים שלו ("רצים באוויר", "להציל אותי", "היא לא רוצה לחזור"), בתוספת שני שירים מ"רבלדיי" והקאבר ל"סנואו פטרול". אליהם התווספו האורחים ושיריהם, מאירי ועדיני עם "היא לא אומרת כלום", "ישר ללב" ו"אין לי מקום", וגפן עם "יש שמיים מעלי". החיבור שלהם עם מנטש, דורון ושלושת הנגנים שאיתם (רועי נויפלד בקלידים, שי ברוך בתופים, עדי הר-צבי בבס) נשמע טבעי, אפילו זורם. רגעי השיא נרשמו, כצפוי, באירוחים ובלהיטים, וכשהקהל חגג למנטש יום הולדת.
אף אחד לא מצפה מגיא ויהל שבשלב הזה של הקריירה יורידו עבורו את השמיים. הסך הכל היה בסדר גמור, טוב מאוד, וסיפק חוויית רוק שמיועדת לקהל רחב יחסית, ממעריצות בנות 16, דרך האחים הגדולים שלהן ועד להורים שכבר גדלו על בס-תופים-גיטרה. נכון, יש לצד הבלדות גם רגעים רועשים, אבל לא כאלה שיגרמו למישהו לברוח החוצה בבהלה. גיא ויהל הם קודם כל מלודיסטים ומעבדים, עם רגישות לטעם הקהל. גם כשהם לוחצים על הפדלים ומוציאים חספוס מתחת לתסרוקות האופנתיות שלהם - החספוס הזה הוא בגבולות הסביר. הם חבר'ה נחמדים מדי מכדי לגרום לדם לנזול מהאוזניים, זה לא באופי שלהם.
הנקודה הלא פתורה בסיפור של גיא ויהל היא סוגיית הטקסטים והחיבור לכאן ולעכשיו. מנטש ודורון מתמחים בשירי אהבה ובדידות, מה שמכונה "שירים אישיים על סיטואציות מהחיים", אבל אותם שירים בדיוק היו יכולים להישמע טוב גם באנגלית. בדומה ל"מטרופולין", ובשונה מאביב גפן, אין קשר בין השירים של גיא ויהל לבין העובדה שהם ישראלים, שכתבו אותם בישראל והקליטו אותם בעברית. המוזיקה שלהם מייצרת תחושה של משהו איכותי שנוכח כאן באוויר ושהרדיו המקומי נהנה לפרגן לו, אבל הוא לא בהכרח קשור למקום הזה. אולי הם ימצאו לכך תשובה באלבום הבא.
רצים באויר
היא לא רוצה לחזור
יודעת שטוב לה
יש שמיים מעלי עם אביב גפן