המופע של "הפרויקט של עידן רייכל" אמש באמפי קיסריה הוא אחד המופעים היפים שנראו בארץ בשנים האחרונות, ועולה בהרבה על המופע הקודם של אותו ההרכב, "בין קירות ביתי". בגלגול הנוכחי רייכל ו"הפרויקט" משדרגים את יכולות הבמה שלהם פי כמה. הם כובשים אותה שוב ושוב, בגלים של רגש וגלים של שמחה, ומייצרים עבור הקהל רק שני מצבים אפשריים - התלהבות או התרגשות. אין באמצע, אין אפס, אין כמעט רגע אחד של דאון. אחד הסודות של רייכל הוא שיש "פרויקט" ברמת האלבום והרדיו, שמייצר המנונים נעימים שממסים את הלב, ויש "פרויקט" על הבמה, שחוגג במסיבה שבטית מרובת גרוב. המופע נע בגלים בין שני הקטבים האלה - מתחילים רגוע יחסית, עוברים למחרוזת ריקודים, יורדים לסיקוונס של רייכל על פסנתר ומסיימים בסוף שוב בשגעת של מוזיקת-עולם מקפיצה עד בלי די.
פתיחת המופע ו"עכשיו קרוב"
"מכל האהבות" עם אילן דמתי בתרגום לשפת הסימנים
"sabe deus"
המופע נפתח בקטע הקריינות של יוסי בנאי מהסרט "מכתבים ברוח" שביים רם לוי, בו הוא מספר על אימו שטבעה את הביטוי "רבע לשש", כסימן לערוב היום וכדימוי לשלב האחרון של חייה - אותו ביטוי על שמו נקראים המופע ואלבומו האחרון של "הפרויקט". בהתאמה מבוצעים בפתיחה שני שירים חדשים הסינגל הראשון "עכשיו קרוב" ו"עד שאין יותר לאן", ומיד אחריהם מגיע "שאריות של החיים", השיר הכי לוהט של "הפרויקט" בשנה האחרונה (ולו בזכות יובל דיין). יש לרייכל כל כך הרבה להיטים, כך שהוא לא מהסס להתחיל חזק, ואז לאט לאט להגביר. העיבוד כובש, עוצמתי, חגיגי, יש תחושה שהפעם רייכל ו"הפרויקט" הגיעו עם כוחות שלא היו להם קודם, שהם נמתחו כקפיץ ועוד רגע עומדים להתפרץ. ההצטרפות של אבי וואסה בשיר הרביעי "אינטה אינטה" ומיד אחר כך רצף של "חלומות של אחרים", "ממעמקים" ו"מינהר לי משיטי" - כל אחד מהם יותר חזק מקודמו - מבהיר שהפעם זה אחרת, הפעם הם באו להיות דומיננטיים יותר ולהגיע אל האיש שיושב בשורה האחרונה ביציע.
הבסיס המוצק להרכב הנגנים והזמרים של "הפרויקט" מופיע עם רייכל כבר כמה שנים טובות יחד והתוצאה ניכרת היטב, גם ברמת החיבור המקצועי וגם באווירה המשפחתית שנוצרת על הבמה. מדובר באוסף של מקצוענים שמכירים אחד את השני בעיניים עצומות ומשתפים פעולה באופן נדיר. מגלעד שמואלי בתופים, דרך זיו רהב בבס ומרק קקון בחשמלית, עבור ביענקל'ה סגל בכלי פריטה ואייל סלע בכלי נשיפה ועד לנסיכות כברה קסאיי ומאיה אברהם. החילוף בעמדת הזמר - אילן דמתי ואבי (וודגראס) וואסה במקום רביד כחלני משנה את התמונה, כאשר דמתי, שהוא לא ווקאליסט גדול, אחראי על אלמנט הרגש ומגיע בקלות ללב של הקהל, ואילו וואסה אחראי על אפקט ההתלהבות ולמרות שעלה להופיע עם 38 מעלות חום משלהב את קיסריה פעם אחר פעם.
כמו כן, התוספת בדמות סקציית כלי נשיפה מעשירה את הצליל של "הפרויקט" ופותחת בפני רייכל והטרומבוניסט מעיין מילוא כמעבדים אפשרויות חדשות אותן הם מנצלים בתבונה. הנשפנים - סלע הותיק ושלושת החדשים, מזרימים אנרגיות חדשות לסאונד הרייכלי המוכר ומשדרגים את מפלס הגרוב שלו. בתוך כך היתרונות של "הפרויקט" כאנסמבל רב-תרבותי באים במופע הזה לידי ביטוי בשלמות.
ולכל אלה נוספת במופע הזה רוח חדשה שלא היתה לפני כן - רוח של חופש ושחרור, שנושבת בראש ובראשונה מכיוונו של רייכל עצמו וזורמת ממנו אל הנגנים והזמרים שלו. הוא מאפשר להם כאן לנגן כפי שלא ניגנו מעולם, להרבות בסולואים וירטואוזיים, בקטעי מעבר סוחפים, מעודד אותם לשיר. אותה תחושה של חירות מוזיקלית ובימתית של המופיעים, בתוך המסגרות הרייכליות הברורות, היא זו שהופכת את המופע הזה לחגיגה מפוארת של צלילים, מקצבים, צבעים, מילים במי-יודע-כמה שפות, ואווירה שהעולם נמצא כאן מולך, על חוף הים התיכון. שהעולם הגדול והאינסופי מונח הערב בידיו של רייכל.
אולי זה קשור לתספורת שעשה, ואולי לא - אבל מי שעקב אחרי רייכל במהלך ההופעה יכול היה לראות שמדובר בעידן חדש. הבחור הביישן על הפסנתר קם לפתע, רוקד, מקפץ, מדלג, מתקשר עם הקהל, מצלם אותו, משתובב איתו, משתולל עם הנגנים, נהנה מהמוזיקה של עצמו. כשרייכל קם מהפסנתר וחורש את הבמה לאורך ולרוחב הוא לא שר, אבל מעורר מיד גל של פתיחות שהוא חלק בלתי נפרד מהחווייה של המופע הזה. והפתיחות הזו מקבלת בזרועות פרושות את הדינאמו וואסה, שיורד לתוך הקהל, רוקד איתו, עודד אותו שוב ושוב, מחולל אנרגיות גבוהות ומלהיט את חבריו שלצידו.
וכל זה עוד לפני העיסוק בשירים עצמם. השיטה של רייכל היא לפרק למאזין את הלב בבלדות הפסנתר, שהן ברובן מאוד ישראליות ומשובצות אלמנטים בולטים של מוזיקת-עולם קסומה, ואז להרקיד לו את הנשמה עם ביטים ממרכז אפריקה, דרום אמריקה, המזרח התיכון, המגרב והבלקן. הפסיפס הרייכלי המפורסם עובד לשני הכיוונים - מהעלום לתוך המוזיקה הישראלית ככור היתוך, וממנה החוצה, כשהוא כמו יורה את המלודיות והטקסטים שלו למרחוק והם נקלטים בנקודות שונות על הגלובוס. ואם קלאסיקות של "הפרויקט" כמו "אם תלך" ו"מדברים" בשקט" לא משתלבות הפעם ברצף - תסמכו על רייכל שהוא לא יפספס את ההזדמנות להגיש אותן לקהל עם פסנתר בלבד ולתת לו לשיר אותן בציבור. לשיאו מגיע המופע הזה בשיר "sabe deus" שהוא שילוב אולטימטיבי בין שיר ישראלי שמבוצע כדואט בין רייכל למאיה אברהם, לבין בלדה פורטוגזית ששרה כברה קסאיי. הנאמבר הזה היה הרייכליזם בשיאו, יצירת מופת.
לעומת זאת, מתוך 30 שירים שבוצעו במופע לא כולם הם להיטי ענק ולא כולם מחזיקים היטב. למשל, הביצוע לשיר "Mi Alma", היה פחות מוצלח, קיטשי מדי, אבל כברה קסאיי לא אשמה, זה לא היא, אלא השיר עצמו. גם "אם היית רואה", שמאיה אברהם שרה לפניו, לא היה מהרגעים המדהימים, אבל אי אפשר שהכל יהיה מושלם. ראוי גם שרייכל יחשוב על אפשרות לקצר את המחרוזת הקצבית הראשונה במופע. הרצף של "ברונג פאי", "זימרו", "אייל איילה", "דסטה" ו-"Belo" נראה מעולה על הנייר, אבל הוא ארוך מדי. היתה תחושה שאחרי שלושה שירים הקהל מתחיל להתעייף ולחפש את הכיסא. הוא בא למופ בישיבה בקיסריה וקשה לבקש ממנו כבר בשלב הזה לבלות על הרגליים יותר מרבע שעה ברציפות. אפשר לחלק את המחרוזת הזו (שכל שיר בה הוא פצצה בפני עצמו - לא לטעות) לשניים, ולתת לקהל הפוגה של ישיבה באמצע.
אבל כל אלה ממש הערות קטנות. כי המופע "רבע לשש" של "הפרויקט של עידן רייכל" נועד לכל מי שאוהב מוזיקה אמיתית, ומרגיש אותה עמוק בלב. גם מי שחושב שמדובר בקיטש להמונים נוסח "האישה שאיתי" שהשנה חוגג 30, לא יוכל בשלב מסוים להתנגד לרייכליזם הכובש. קשה מאוד לעמוד בפני הקסם הרייכלי. גם ציניקנים גמורים שיצפו במופע הזה יפלו ברשתו בסופו של דבר. במובן הזה רייכל מזכיר במופע החדש שלו את שלמה ארצי. יש לו כל כך הרבה להיטים מוכרים ואהובים, האמירה המוזיקלית שלו כה ברורה, היכולת שלו לגעת בקהל כה נוכחת, והמופע עצמו ברמה מספיק גבוהה - עד שהוא מצליח לטפס כאן כמעט עד לטופ.
כמו ארצי גם לרייכל יש נטייה מוגזמת לקיטש. בחלק המופע בו הוא יושב ליד הפסנתר, לצד התודות והברכות לאורחים מחו"ל והקרדיטים לחברת התקליטים, רייכל מספר שיש בקהל חיילים מסיירת מובחרת, אחר כך מעלה את סיפורו של הטניסאי הנכה נועם גרשוני, שגם הוא בין המוזמנים, ולבסוף חותם עם הסיפור על הוריו החרשים של אילן דמתי, שמבצע איתו את "מכל האהבות" בתרגום סימולטני לשפת הסימנים. האלמנטים הקיטשיים האלה עובדים, כמובן, על הקהל, וסוחטים ממנו עוד ועוד רגש ואולי גם דמעות. נדמה שרייכל היה יכול גם בלעדיהם, אבל גם הוא יודע שכדי להמשיך ולשמר את מעמדו של "הפרויקט" כהרכב המוזיקלי המוביל במיינסטרים הישראלי - צריך גם לטבול ידיים בבריכה הזו.
וכשמביטים לרגע מחוץ לביצה המקומית ומעבר לחומות האמפי בקיסריה - אפשר לראות כיצד עם המופע הזה ממשיך "הפרויקט של עידן רייכל" להיות השגריר המוזיקלי מהחשובים והמוצלחים שיש לנו מעבר לים. אם אלה הפנים הישראליות שהעולם פוגש כשהוא מגיע לראות אותם מופיעים - אפשר להניח ששם בחוץ יאהבו אותנו קצת יותר.
