זה מתחיל בעטיפת קרטון פשוטה. על העטיפה מדבקה, "הקלטות מרתף, חלק א'". בכיס הפנימי מקופלת פיסת נייר. הנייר מתגלה כמכתב מהורהר מאת אריק ברמן. שני צדדים בכתב יד (כולל מחיקות) על התחבטויותיו והתפתחויותיו, במלאת לו 30, רגע לפני שיחפש את עצמו במקום אחר. המכתב מנוסח יפה, ובקומוניקט המצורף יש צילום של האמן יושב בבית-קפה ורושם בעט מאחורי כוס פלסטיק עם מכסה.
ברמן מספר במכתבו שבמקום לגדול, החליט לקטון. ובחודשי הקיץ, כשאתם הלכתם לים, הוא נפגש עם המפיק משה לוי באולפן המרתף של קובי והקליט איתו, פסנתר מול גיטרה, תקליט שמימש את מאווייו הכמוסים: צנוע, קרוב, פשוט, עם שירים אישיים. "ידענו שאין ברשותנו הרבה זמן או כסף", הוא מסביר ומוסיף לשם האלבום, בסוגריים, את המלים "ברוח המשבר הכלכלי של 2009", כדי שנבין. אז הבנו.
תקליטו השלישי של אריק ברמן אמנם מזקק את הכישרון המוכח לשרשרת מזמורי דיכאון והמנוני פיסות לב שבור נונשלאנטיים, מרושלים בכוונה, בחלקם נוגעים ללב, שנעים להם במרחב שבין הקברט האפלולי של הבילויים, הלאות הלומת האלכוהול בנוסח טום ווייטס, קאנטרי-פולק רוטט מטעם בוב דילן, בואו נכניס גם ניחוח צרפתי, נערבב עם הדכדוך המרסק של אביתר בנאי והתל-אביביות שפלת המבט של יוסי בבליקי, ונלגום כוסית צוננת מול עיניה הבורקות של ברמנית יפה, כמהה לאהבה. התמהיל הזה, הקודר, החודר, כמעט משכנע, עד שמתברר כי מדובר בלא יותר מאשר תעלול שיווקי שמרוקן את כל מסריו מתוכן.
אריק כבר לא גר כאן יותר
חברת התקליטים NMC United וברמן עצמו הריחו את השינוי העמוק שעובר על הקהל הישראלי, שנחשף לדיסק המהמם של אסף אבידן, שמעכל את נינט החשופה, שפוער עיניים מול הפוליטיות הבוטה של שי גבסו, שמתענג על האיכויות של שלומי שבן וגבע אלון, ואולי גם רוקד לצלילי תמר אייזנמן, והחליטו למכור לנו משהו שמריח כמו מהתלה על חשבוננו.
קשה שלא להתרשם מהמאמץ הניכר לספק לנו "פשטות", "צניעות" ו"אותנטיות", אבל התפרים גסים, המסכות נושרות והפוזה היא פוזה. עטיפת קרטון שאמורה להעיד על ענווה וסגפנות, עולה הרבה יותר מסתם מכסה פלסטיק, במיוחד אם הוסיפו לה חוט חיצוני וכיסים פנימיים.
משה לוי לא עובד בחינם, ובוודאי שלא לואי להב, שנשכר לבצע מאסטרינג. הפסנתר והגיטרה המובטחים נעטפו בעוד חמישה נגנים ו-15 כלים לפחות, ובהם מנדולינה, קסילופון, כינור, בנג'ו, חליל צד והצ'לו הבלתי נמנע. ובעצם ימי השפל הגדול, מתברר שאריק לא גר כאן יותר. אם אתם מחפשים אותו, תאתרו בכיס הפנימי גלויה ועליה רשומה כתובת בניו-יורק (כולל המיקוד).
ככל שהזמן עובר המועקה גוברת
ברמן יכול לעשות ככל העולה על רוחו, לבדות תסריטים ולשכתב מציאות. אבל מי שבטוח בעצמו וביצירתו אינו זקוק להתחכמויות סגנוניות ולפעלולים אקרובאטיים. הוא פשוט מגיש את מה שיש לו לומר ומקווה שנאהב, נתחבר ונגיע להופעה. הפשטות נמצאת בעשייה, בתמלילים, בלחנים ובביצוע, לא ביחסי ציבור נואשים ומעוררי תהיות.
הדיסק עצמו מתחיל יפה, יש בו לא מעט קטעים הנסמכים על כתיבה קולחת, שטף אסוציאציות ועיבודים ענייניים, אך ככל שהזמן עובר המועקה גוברת. ברמן יכול היה להסתפק באלבום קצר יותר ולהתעמת עם בדידותו ופרידותיו באומץ וללא פטפטנות מיותרת.
אבל אז לא היו קוראים לו אריק.
