דודו מלך ישראל

שנת 2010 התחילה עם דודו אהרון בהיכל התרבות והסתיימה עם דודו אהרון בנוקיה. באמצע הוא גם נתן הופעה כפולה בקיסריה. בכמה וכמה מובנים המופע של אהרון, המוזיקה שלו, הלהיטים, הפופ, השואו, הקיטש, הדיבור, ההתנהלות, הבחירות האמוניות והבחירות האמנותיות - מייצגות את ישראל הנוכחית, את הישראלי העכשווי, תסתכלו עליו ותראו אותנו. דודו אהרון הוא לא רק איש השנה של 2010 במוזיקה הפופולארית בישראל, הוא גם אחת הדמויות שהכי מזוהות עם האופן שבו נשקפה לעינינו בשנה האחרונה תרבות ההמונים שלנו מהתקשורת, מעצמנו. הוא מציג במופע שלו את עצמו, כמודל של הישראלי העכשווי, הראוי, האמיתי, זה שהיינו רוצים להידמות לו, לחשוב שגם אנחנו כמוהו, זה נותן לקהל שלו הרגשה טובה.

למה אנשים כל כך אוהבים את דודו אהרון?

למה אנשים כל כך אוהבים את דודו אהרון? אוקיי, הוא זמר מוצלח ויוצר מוכשר עם להיטים גדולים. אבל זה רק חלק מהסיפור. אוהבים את אהרון כי הוא יודע איך לדבר ללב של הקהל ואפילו להתחנף אליו. כי הוא מודה לקב"ה כל כמה שירים, כי הוא מכבד את אבא ואמא ומעלה אותם לבמה, כי הוא עושה כבוד לחברו הטוב משה פרץ (שהיה אמור לעלות בהפתעה ולשיר איתו בערב הזה, אבל ברגע האחרון זה לא קרה) ולגיבור ילדותו אייל גולן, שישבו במרחק בטוח אחד מהשני בשורה הראשונה.

ומעבר לזה, דודו אהרון הוא מודל נוח להזדהות ל-8500 המעריצים שמילאו כל פינה בהיכל נוקיה. למרות החליפה האלגנטית שעצב לו גל אפל הוא נראה אחד משלנו, לא כוכב יפה תואר, גבוה ונשגב, אלא מישהו מהחבר'ה. הילד המוכשר שהבנות בבית ספר היו אומרות עליו שהוא חמוד, זה שהיה שר בטקסים ואחר כך בלהקה צבאית, במועדונים, זה שבא מלמטה, מהשטח, מהעם, לא מקומבינה של מפיקים. במקור הוא צנוע וביישן, אפילו קצת חנון אולי, אבל מהחנונים הערמומיים שיודעים שיום אחד יעשו אקזיט ויהפכו למסודרים. ואהרון עשה את המכה. הקריירה המצליחה שלו היא האקזיט, נוקיה היא הדיבידנד השמן שבשיאה.

אהרון בא רעב, לטרוף, להדהים, להעיף לקהל את הסכך

המופע אמש בהיכל נוקיה דמה בכמה אלמנטים להופעות שהיו בקיסריה בקיץ, אבל עבר שדרוג והתמקצעות. ניכר שאהרון וצוות ההפקה שלו באו רעבים, רצו לטרוף, להדהים, להעיף לקהל את הסכך. ובהתאמה - הכל היה גדול יותר, מושקע יותר, נוצץ וראוותני יותר, מנופח יותר, מרגש יותר, מדהים יותר, מקפיץ יותר - על גבול המוגזם. החל ממסכי הלדים הענקיים שגיבו את הבמה משלושה צדדים והעניקו תחושה של מופע ברמה גבוהה של חו"ל, דרך הבימוי של תמיר קמחי, שביים בנוקיה גם את קובי פרץ - הריקודים, התלבושות, הרקדנים והרקדניות - שנתנו שואו זוהר במיוחד והיו לבושים קיטשי להחריד, ועד לסאונד, שיחסית להיכל נוקיה היה טוב (אפילו מיקרופון השירה).

העיבודים המוזיקליים של יעקב למאי הובילו חבורת נגנים גדולה, מוכשרת ומקצוענית ליצור פלייבק עשיר, שהעניק תחושה של חפלה בלתי פוסקת. אבל למאי גם ידע מתי נכון להוריד הילוך ולחתוך לבלדה, למשל ב"לא דומה", שנשאר רגוע. כשמאזינים למופע הזה מגלים את פניו של הפופ הישראלי העכשווי, שהוא כיום, יותר מאי פעם, סלט עמוס לעייפה בשלל סגנונות והשפעות מעולמות שונים. המזרחית של פעם, הפופ הים תיכוני, מוזיקת המועדונים האלקטרונית (דאנס, האוס, טראנס), שירי הרומנטיקה המתקתקים בייבוא מאירופה, ואפילו מוזיקת העולם האתנית ורוקנ'רול - במופע הזה היה כמעט מהכל, מעורבב, מממוקסס, מסונתז, מוגש חם, לוהט, ישר לפנים, דיירקט לישבן, דוך לרגליים.

נאמברים מושקעים סביב הלהיטים הגדולים

בדומה לקיסריה גם כאן נבנו הנאמברים המושקעים עם הרקדנים סביב הלהיטים הגדולים ביותר. ב"הכל זה מלמעלה" התערבבו להם בראוותנות דת ואמונה עם קיטש מוזהב ומרצד. "תגידו לה", למרות פרשת המקור, הוא כבר המנון ישראלי-עממי שייזכר לעוד כמה שנים, ומכנס לעצמו אפילו את ליידי גאגא. "לא יפרידו בינינו", הלהיט החדש עם הליין ממודרן טוקינג, וריקוד שוטרות שהזכיר את המופע של מדונה ו"כסף ואלכוהול" שסגר את הלילה.

דודו אהרון אמר לקהל שהתרגש בערב הזה מתחילו ועד סופו. אני מאמין לו. אבל באותה נשימה אהרון הוא גם מקצוען, שלמד לא רק לשיר חד ומדויק כמו אייל גולן, לרגש את הקהל כמו משה פרץ ולרדת לשיר בתוכו כמו שלמה ארצי. הוא מתחיל להיות מקצוען בלתת שואו, בלקרוע את הבמה, בלעוף על הקצב, בלהרים את כולם בסגנון עינת שרוף. יש לו את הצעקה הזו "הנה זה בא!", שהוא משתמש בה ובדומות לה, יש לו את תנועות הגוף הנכונות, כמו של שחקן גולף, שמעיף אל הקהל את הלהיט הבא, יש לו כריזמה מאוד מיוחדת שקשה לשים עליה את האצבע אבל היא עובדת בטירוף.

בלי אישתאר ובלי יצפאן

אמש חגג דודו אהרון את יום הולדתו ה- 26, ופוצץ את היכל נוקיה לבד. סולד אאוט. בלי זהבה בן, בלי אישתאר, בלי אלי יצפאן. בלי עזרה מגלגלצ, שלא השמיעו כמעט אף שיר שלו (חוץ מאת "תגידו לה" פעם ביום חודשיים אחרי שיצא). דודו סולו.

את הקריירה הכל כך מצליחה שלו הוא השיג רק בארבע שנים. מצד אחד הוא בגיל הכי נכון להיות בו כוכב, מצד שני "מפחיד" לחשוב מה יקרה איתו בגיל 28, 30, 35. האם יצליח לשחזר את השנה המופלאה שעברה עליו? יש לי תחושה שזו רק ההתחלה.

>> נאור אלבז בראיון ושיר בכורה: "אלוקים שבשמיים"

• דודו אהרון
• היכל נוקיה