_c.jpg "בלאק אייד פיז, AMA 2010 (צילום: Kevork Djansezian, GettyImages IL)")
ניקי מינאז' - יוצרת המזוהה עם מחוזות האנדרגראונד, כבר מותקפת על שאלבום הבכורה שלה מסחרי הרבה יותר מהמיקס טייפ המשובח שהוציאה לפניו ומשיתופי פעולה מוחצים שלה בשלל אירוחים, למשל באלבום החדש של קאניה ווסט.
צוות ההוויי הכי פופולרי בעולם
הבלאק אייד פיז, לעומתה, יצרו מעין אלבום המשך לרב המכר המשוגע שלהם מהשנה שעברה, "The e.n.d", אלא שהוא אפל יותר ולא ממש מזדהרים בו מספיק להיטים ברורים. המבקרים כבר מבכים הן את ההתמסחרות המהירה שלה והן את המשך ההתמסחרות שלהם, אבל האמת לא בהכרח נמצאת אצל המבקרים. שני האלבומים בסך הכל ממלאים את השאיפות של יוצריהם. הם רחוקים מלהיות עבודות מעולות, ובאותה מידה לא ממש חייבים לאכזב.
הבלק אייד פיז הפכו באביב-קיץ שעברו ללהקה ששברה את שיא השהייה ברצף של אמן כלשהו, 26 שבועות, חצי שנה תמימה, בראשות המצעד האמריקני עם הלהיטים Boom boom pow ו-I got a feeling. ההפקה היורו-דאנסית שהופקדה אצל דיויד גואטה סימנה סופית את הפיכתם מהרכב היפ-הופ מוערך ללהקת שמחות גלובלית.
כמו U2 בקלאב מד
הבלק אייד פיז הם כבר פחות להקה עם אספירציות אמנותיות ויותר צוות הווי, ולפחות הם צוות ההווי הכי פופולרי בעולם בשנתיים האחרונות. האלבום נפתח ב"הזמן" שחלקו חידוש ל-"The time of my life" מפסקול "ריקוד מושחת" וחלק אחר שלו מנסה לשחזר את הגרוב של "Can't get you out of my head" של קיילי מינוג. הוא לא ייכנס אל הנצח כשני רגעי הפופ הללו, אבל הוא בהחלט ממשיך את רצף חורכי הרחבות הפשטניים שלהם.
אלא שלאחר הפתיחה האלבום השלם הולך ודועך, פרט לשני להיטי ענק פוטנציאליים: "Play it loud", שנשמע כמו יו 2 בקלאב מד ומאזכר בשמם ענקים כמו ג'ון לנון ובוב מארלי, ובעיקר "אל תעצרו את המסיבה". זו ראויה להיות כותרת שם האלבום וכלל פעילות הלהקה בשנים האחרונות, אלא שחולשת האלבום נובעת משני מקורות: קודם כל, דומה שככל שמנהיג הלהקה וויל.איי. אם הלך ונכבש בקסמים המסחריים של הדאנס האירופי, כך הוא פחות טורח להתקין מלודיות נאותות לשירים.
משקיעים בלהיטים על חשבון האלבום השלם
אבל החולשה העיקרית כאן נובעת מכך שנדמה שככל שהפיז מייצרים להיטים קטלניים יותר, כך המושקעות בהם, כבשלושה החדשים שצוינו כאן, באה על חשבון האלבום השלם, שנשמע כשלושה סינגלים ולצידם רצועות ממלאות מקום מיותרות.
הם להקה שעושה סינגלים רצחניים לטעם הקהל הרחב ביותר, ובמקום לגנות את כוונותיהם מותר לכבד ולהעריך את הרצינות שבה הם ממשים את שאיפותיהם. אלא שהערכה שכזו לבדה אינה מצדיקה האזנה לאלבום שלם, והאזנות כאלו מייצרות אפקט הפוך לזה של הסינגלים. בעוד השירים הבודדים נועדים להלהיב ולסחוף, האלבום השלם מתיש ומשעמם.
ניקי מינאג' היא אמנית רב-גונית רבת סתירות
_b.jpg "ניקי מינאג' 1 (צילום: Frederick M. Brown, GettyImages IL)")
על ניקי מינאז', שחוגגה לאחרונה יום הולדת 26, אפשר להגיד המון דברים. משעממת היא לא. ילידת טרינידאד שגדלה בארה"ב, נחשבת כיורשת של החלוציות והתעוזה של מיסי אליוט יחד עם החוצפה, העסיסיות והפיות המאתגרים של פוקסי בראון ול'יל קים. נדמה שההשוואות רק מעידות על כך שמשבצת הראפרית המובילה בעולם נותרה לאחרונה לא מאוישת. אבל מינאז' היא אמנית עוד הרבה יותר רבת גוונים וסתירות. יש בה מעט מגוון סטפאני וקמצוץ מ"מ.י.ה" ובשיר מהפחות טובים שלה, " Check it out", שבו מתארח לא אחר מוויל.איי.אם מהבלק אייד פיז, היא אפילו נשמעת לרגע ככוכבנית המקפלות קיישה.
אבל מינאז' כבר גדולה מסך מראי המקום אצלה. הרגע הטוב באלבום הוא הדואט עם אמינם, " Roman's Revenge", שבו היא נשמעת כמעט כאמנית הטראש, אלקטרו, רוקנרול פיצ'ז. מינאז' עולה על פלייבק אלקטרוני רזה וקשוח כשהיא שרה, מצחקקת, נוהמת, מקללת, מנפחת ורידים, משחררת לקראת סיומו מבטא אנגלי מושלם ומבדרת כאמנית שהיא עולם בפני עצמה. מינאז' שלמדה בבית ספר לאמנויות, היא שחקנית קול כמעט כל יכולה. וכשהיא מצהירה ש"אני זונה, ואם היה לי זין הייתי משתינה עליכם", זה נשמע יותר כגימיק תקשורתי מאשר כסך כל יכולותיה האמנותיות לזעזע.
_c.jpg "ניקי מינאג' 3 (צילום: Taylor Hill, GettyImages IL)")
מינאז' אמנם פילסה דרכה עד להחתמה בחברת התקליטים של ל'יל ווין גם מבניית תדמית בוטה ומתריסה, אלא שקצת כמו אמינם הצעיר ול'יל ווין בעבר, דומה שהמוחצנות והדמויות המוקצנות עלולים להסתיר את הכישרון העצום. ולעומת כוכבניות אחרות או בובות של מפיקים, אצל מינאז' הכישורים המוזיקליים נישאים מעבר לרצף ההתגססויות ולמושקעות במראה שלה.
דרך קצרה מהבטחה גדולה לתודעה הכללית
ונדמה ש"יום שישי ורוד" הונדס כך שמינאז', בדומה לידיד שלה באותה חברה שמתארח כאן, דרייק, אכן תקצר במהירות האפשרית את הדרך ממקומה כהבטחה גדולה וצעירה בההיפ-הופ אל התודעה הפופית הכול-אמריקנית.
אז היא משלמת מיסים למגיפת הדגימות מלהיטי שנות ה-80 עם אינוסים לסימפל מיינדס ולבאגלס ולאנני לנוקס, ומארחת חזרה את קאניה ווסט בדואט לא מזהיר. אבל מינאז' גם השיגה בלדות פופ מצוינות לבדה ב"בדיוק דרכי" ובדואט הנאה עם ריהאנה, fly. לפעמים אלבומה מתזז בין היפ-הופ קשוח לפופ רך במסורבלות, ולפעמים מרוב דמויות, כולל אלטר-אגו להלו היא קורית רומן זולנסקי, קצת קשה להיאחז בזהות אחת שתייצר קשר רגשי איתה.
העתיד שלה לגמרי ורוד
אבל מינאז' כן תופסת מרובה - היא מפגינה קשת בוהקת של וירטואוזיות קולית ויצירתית, ונדמה שבמקום לבחור בקו אחד ואחיד, בחרה שלא להצטמצם במאום באלבום הבכורה שלה. יהיו מי שיתרשמו מניבולי הפה. יהיו מי שיתחרמנו מהמסרים המיניים הישירים. ויהיו לא מעט ילדות אמריקניות שיאמצו אותה כמודל אפנתי.
אישית אני בוחר להתפעל פשוט מאחת הנשים היחידות שמצטיינות באותה המידה הן כראפריות והן כזמרות. העתיד שלה לגמרי ורוד.
