c.jpg "שלום חנוך הופעה 5 (צילום: רועי ברקוביץ')")
לפעמים נדמה שהרוק הישראלי נולד עם שלום חנוך, וגם ימות איתו. הוא לא הראשון בארץ שיצר שירי מחאה, לא הראשון שפתח דיסטורשן, לא הראשון שהצליח בגדול, גם לא הראשון שנשאר מחויב לאמת שלו. אבל הוא היה הראשון שחיבר את הכל יחד, והוא גם הגבר שנשאר לעמוד אחרון. בגיל 63 וחצי, עם השיער הלבן כמעט מתמיד, והגיטרה, והמשה לוי, והפיטרסון, והצרידות, והקול השקט הגבוה, הוא עומד בהאנגר 11 מול קהל עייף שנוטה למות, ונותן את כל כולו. עד האקורד האחרון, עד שנגמרת המחסנית, עד שלא נותרו כדורים בחגורה, עד שהוא ילך הביתה (ויחזור במוצאי שבת עם ברי סחרוף) ושבטי האינדיאנים המקפצים ומרקדים ונוהמים מכל עבר ישתלטו על המצודה האחרונה ויבעירו אותה לצלילי תופיהם החזקים. זה עידן האינדיאנים, אבל הוא בשלו.
מסע "ארבע תחנות" של שלום חנוך המתרחש בימים אלה, בו הוא חוזר אל אלבומיו הגדולים, הוא בגדר נס. זה כמו שמי שכתב את התנ"ך יעמוד מול קהל ויקריא אותו. זהו נס שיכול להתרחש רק בישראל הקטנה, רק בעולם הרוק המקומי, הקטן והדי מדומיין שלנו. נס שמאפשר לחובבי שלום חנוך אמיתיים וכבדים (וכמה חבל שלא נשארו מספיק כאלה), לקבל את כל שירי האלבום הספציפי האהוב עליהם, בתוכם שירים שחנוך לא ביצע על במה עשרות בשנים.
לחם חוקנו, עמוד האש שלנו
וזה מדהים. כי לא תמצאו את דילן עומד מול קהל ומנגן שוב, מהתחלה ועד הסוף, את "Desire". ניל יאנג לא יעשה את זה עם "Harvest", בואי לא יחזור לחליפת החייזר של "זיגי סטארדאסט", הסטונז לא יתנו לכם את "אצבעות דביקות" במלואו ואפילו ספרינגסטין - הרוקר המשפיע ביותר על חנוך ולואי להב, ובעקבותיהם גם על שלמה ארצי - גם אותו לא תמצאו מנהיג את ה"E Street Band" לערב שכולו "Born To Run".
c.jpg "שלום חנוך הופעה 2 (צילום: רועי ברקוביץ')")
אבל זה שלום, שלומק'ה, מהדשא במשמרות, מהבית ברחוב הירקון, מהברים בתל אביב, עם הג'ינס והבלורית והעיניים הטובות. ש-לום ח-נוך, משלנו, מאצלנו. הנה הוא חוזר אל "Shalom", "שבלול" ו"פלסטלינה", ל"סוף עונת התפוזים" ו"אדם בתוך עצמו", ל"חתונה לבנה" ו"על פני האדמה", ל"מחכים למשיח" ו"רק בן אדם". התקליטים שלו ושלנו, שגדלנו עליהם, לחם חוקנו, שעיצבו את תבנית נוף הרוק שלנו, עמוד האש שלנו. הנה הוא על הבמה בהאנגר. רואה ורועה, קרוב, אישי, פרטי. נביא ושאמאן, במרחק נגיעה. אלוהים קטן שלנו, אמיתי, מוחשי. האבא הגדול, רוקר חיינו, שכמו נשלף מעטיפת התקליט ההוא הישן או מה- DVD מקיסריה או מהכתבה בחדשות.
לפעמים קשה להאמין שהאיש הזה אכן קיים במציאות, ועדיין מופיע ובועט, כי המיתוס שלו כה גדול. אבל הבמה בהאנגר קרובה ואם תשלחו יד ארוכה גם תוכלו אולי למשש אותו, לנגב ממצחו אגלי זיעה, לחוש בהבל פיו, להודות לו בחיבוק על כל אותן שנים ושירים, אלבומים וריגושים, אמיתות וגאוות יחידה. תוכלו לתהות יחד איתו מה עושה בשורה הראשונה עמרי שרון, ששלום כתב על אבא שלו את "הוא לא עוצר באדום" - משירי המחאה החריפים שנכתבו על פוליטיקאי כלשהו.
בחזרה לימי התום והמגניבות של הסבנטיז
בבניית הסדרה בחרו חנוך ומשה לוי ללכת בסדר כרונולוגי, וגם כאן יש להצדיע להם. לא פשוט לחבר את שירי "סוף עונת התפוזים" לשירי "אדם בתוך עצמו", על אף שזה אפשרי, וקשה שבעתיים לחבר את שירי "חתונה לבנה" לשירי "על פני האדמה", שני אלבומים כל כך שונים האחד מהשני בצליל, בכתיבה, באווירה, כמעט בהכל, אבל גם כאן בבנייה נכונה של מופע, זה ניתן. אלא שהורסטיליות של חנוך לאורך השנים כמוזיקאי התבררה בסדרה הזו דווקא כמגבלה. וזאת כיוון שבניית שני המופעים מבחינת סדר השירים לא היתה טובה מספיק. יותר מדי עליות וירידות, יותר מדי מעברים חדים וקפיצות, יותר מדי איבודי מומנטום.
c.jpg "שלום חנוך הופעה 6 (צילום: רועי ברקוביץ')")
מתוך שלושת המופעים שהתקיימו עד כה הצלחתי לצפות בשניים - התחנה השנייה עם "סוף עונת התפוזים" ו"אדם בתוך עצמו", והתחנה השלישית עם "חתונה לבנה" ו"על פני האדמה". התחנה השנייה היתה חזקה יותר במפגש עם הקהל, שהכיר את רוב השירים והחזיר לבמה את החום הנדרש, אבל חיכה שיגיע כבר החלק של תמוז. חנוך, לוי, פיטרסון והחבורה תרגמו את החום הזה כדי לחזור היטב לימי התום והמגניבות של הסבנטיז. שלום חנוך של 76'-77' היה רוקר בשיאו. בן 30, בלי אריק שיטיל עליו צל, עם להקה מסביבו ואחר כך לבד. רעב, ציני, צמא לאהבה ולחום, מלא בסקס, פורח, זורח, מזיין ושר. זה שלום הקלאסי, גיבור הרוק שחזר מלונדון כדי לכבוש את "צוותא" ונואבה, שכולם מתגעגעים אליו, גם אם לא הכירו אותו בזמן אמת, שלום של "מישהו הפסיק את הזרם" ו"טיול ליפו".
ובמופע הזה, בתחנה השנייה, שלום של 2010 חזר להיות ולו לשעתיים שלום ההוא מפעם. כובש, אירוני, קול, יודע מה הקהל רוצה ויודע איך לתת לו. למרות סדר שירים שגוי, שגרם לאיבוד מומנטום פעמים רבות מדי, למרות שיזהר אשדות לא הצליח להשתלב ב"פנס הרחוב", למרות שכבר נמאס לחלוטין מ"הוצ'י קוצ'ימן" של פיטרסון שנדחף תמיד ל"תפסתי ראש על הבר", למרות ששלום תפס קריזה כשהגיטרה שלו לא עבדה ב"היה כדאי".
הנכד, עמרי קרן, בן 9, בסולו של החיים ב"סוף עונת התפוזים"
אבל הוא היה גדול ב"רק לרקוד" ויפהפה ב"שעונים", ומרגש ב"לא יכול לישון עכשיו" וב"לילה" - שיר שנכתב בשנת 1960, גאד דם!, עוד לפני הביטלס. ואלונה טוראל לא הפריעה, ו"העלאת הדגל" ב"לא יודע איך לומר לך" העירה את הקהל הרדום, והטריפ הפסיכדלי של "מה שיותר עמוק יותר כחול" (בגרסת תמוז, לא גרסת "שבלול") היה מושקע, ונינט היתה נפלאה ב"כמה טוב שבאת הביתה", והנכד עמרי קרן, רק בן 9, דפק את הסולו של החיים שלו ב"סוף עונת התפוזים", שהפיל לכולם את הלסת.
c.jpg "שלום חנוך הופעה קהל 2 (צילום: רועי ברקוביץ')")
בתחנה השלישית, זו של "חתונה לבנה" ו"על פני האדמה", נדמה היה שרוב הקהל הגיע רק כי לא הצליח להשיג כרטיסים לשני המופעים שקדמו לו. באופן טבעי קהל מתחבר יותר לאלבומים שאותם אהב בעבר, שהצליחו בזמן אמת, שיצאו מהם יותר להיטים וקלאסיקות. באופן טבעי גם הקהל של שלום חנוך נדבק בדבק השמנוני של הנוסטלגיה. ובאופן טבעי מופע כזה, שכולל שני אלבומים פחות מצליחים, היה עבורו פחות אטרקטיבי.
אולי בשביל הקהל, אבל לא בשביל מי שיודע להעריך את השירים הגדולים שכתב חנוך ב"חתונה לבנה", שהיו יכולים להישמע הרבה הרבה יותר טוב באלבום המקורי, לולא ההפקה המוזיקלית השערורייתית של לואי להב וירוסלב יעקובוביץ' ולולא הסקסופון שלו. הסקסופון המחריד ההוא, שהרס אלבום שלם, שהכריח את משה לוי, בבואו להפיק מוזיקלית את המופע הזה, להצטייד באלי דג'יברי, כי אי אפשר לנגן את "חתונה לבנה" בלי סקסופון ולצאת אותנטי. אבל לוי ודג'יברי הגזימו. ובמופע הזה היה הרבה יותר מדי סקסופון. במקום להפחית את המינון של הכלי המצווח דחפו אותו עוד ועוד, עד שאיים להחריב כל חלקה טובה.
אלי דג'יברי בתפקיד ירוסלב יעקובוביץ'
אבל נחזור לשירים, ונשים רגע בצד את הלהיטים הבטוחים "שיר דרך" (שיר שהוא הבן של "קח לך אישה ובנה לה בית"), "רומן אמיתי" ו"הדרכים הידועות", כי הם מספרים את הסיפור אבל לא את כולו. כי מי שהאזין ל"הדרכים הידועות" - אלבום הקאברים שיצא בשנה שעברה ובו כיסו מבחר אמנים את שירי "חתונה לבנה", יכול להבין את הגדולה של שירים כמו "תאונה", "כסף", "שחרר אותי" (שיר מחאה עצום), "הו את", "חתונה לבנה" (שיר הנושא), "את באה אלי או הולכת", "זה רק געגוע" ו"דיברנו על הצלחה". כולם, בלי יוצא מן הכלל, נטענו במופע הזה באנרגיות חיוביות, חדשות, סוף סוף ניתן היה להאזין להם כמו שצריך, וליהנות מהם, קצת פחות צרחות סקסופון מכיוונו של דג'יברי היו הופכות את החוויה למושלמת.
c.jpg "שלום חנוך הופעה 4 (צילום: רועי ברקוביץ')")
אבל מה הקהל בהאנגר מבין. הוא בא לשיר שירי יום זיכרון מ"על פני האדמה" כמו "ניגע אל החלום", "שיר ללא שם" ו"כי האדם עץ השדה". הוא בא לזמזם להיטי רדיו כמו "על פני האדמה" (שיר הנושא) ו"שיר דרך", הוא בא להריע לתום פטרובר ואורית שחף שהצילו אותנו מעוד שיר-יום-זיכרון עם ביצוע מצוין ל"ילדים של החיים". הוא בא לרקוד בסיום את "מחכים למשיח" (הרמז לתחנה הבאה), שיר מחאה נצחי, שככל שחולף הזמן הוא נהיה יותר ויותר רלוונטי.
מי זוכר את כישלון האלבום האחרון
גם במופע הזה ביצע חנוך באופן מושלם שיר נשכח שלו, הפעם היה זה "תמונת מצב". גם במופע הזה היה אירוח מביך, בגדר נפילה ממש, הפעם של מיקי שביב, שעלה לפתע ב"על פני האדמה" ולא השתלב, ואחר כך נתן ביצוע נוראי ל"תל אביב, גדות הירקון, 1950". וזה לא באשמתו, הוא לא בנוי לשירים האלה. וגם המופע הזה לא היה בנוי טוב. והרי אפשר, למרות השוני העצום בין שני האלבומים, ליצור ערב שיישמע זורם יותר, מעט קוהרנטי יותר. אבל בשורה התחתונה, למרות כל מה שנכתב כאן - היו אלה שני מופעי הרוק המרגשים ביותר שראיתי מזה זמן רב.
פרויקט "ארבע תחנות" הוא כה עוצמתי, עד שהוא משכיח את כישלון האלבום האחרון של שלום חנוך ואת הבלגן שהיה בערב העשור לזכרו של מאיר אריאל ז"ל בקיסריה. זה פרויקט שמתחבר היטב לדמותו הנוכחית של חנוך כפי שנשקפה מהראיון האחרון שהעניק ל"7 ימים": שלום חנוך המותג - הרוקר הבודד, הנביא הגלמוד, המרטיר הזועם, הקדוש המעונה, שאין לו חברים אבל הוא תמיד צודק, אבל גם שלום חנוך האיש והיוצר הענק - הכותב, המלחין, המעבד, הזמר. שלום חנוך של "ארבע תחנות" הוא שריד כמעט יחיד, כמעט אחרון, אותנטי, לאותה פנטזיית רוקנ'רול שנהנינו להשתעשע בה בעשורים האחרונים. כשהוא יירד סופית מהבמות, וזה לא יקרה עוד יותר מדי שנים, מה כבר יישאר אחריו. מחכים למשיח הבא.
c.jpg "שלום חנוך הופעה קהל 1 (צילום: רועי ברקוביץ')")