לאווירת הפאנק והגרוב שפאנקנשטיין (Funk'n'stein) מנסים ליצור באלבומם החדש "The Next Level", נכנסים מיד עם האקורדים הראשונים של השיר הפותח, "That's Funk", שנע בין מקצבים שונים לאורך חמש דקות, לא נותן לאוזן רגע מנוחה ומביא להבנה: זהו אכן fאנקי איכותי. אלו הם כלי הנשיפה השונים שמתערבבים אחד עם השני בהרמוניה, קולו הרב-גוני של אלרן דקל הסולן, הבס שנותן מקצב מגניב ושונה לשירים והגרוביות האמיתית שמוטבעת היטב בנשמתו של כל אחד משמונת חברי הלהקה.
פאנקנשטיין הם, כזכור, הרבה מעבר להרכב נגנים. כשיאיר סלוצקי נושף בטרומבון לפי מקצב הבס הfאנקי של יוסי (E - Shine) מזרחי וספי ציזלינג מוסיף לו קונטרה של צלילים גבוהים בחצוצרה - זה הופך ליצירה מוזיקלית מגניבה ועמוקה. יחד עם טל תמרי מאחורי התופים, עמית שגיא על הגיטרה, שלומי אלון בסקסופון ואלון פרימן על הקלידים, פאנקנשטיין הם הרכב הfאנקh-בלוז הכי מגניב ושונה שיצא מכאן בשנים האחרונות.
בשורת הרית'ם נ' בלוז-fאנקי-סול נמשכת
מדובר בחבורת מוזיקאים שמנגנת כבר שנים עם טובי האמנים בארץ, במגוון סגנונות. ב-98' הם התחברו עם גורי אלפי כסולן לצד אלרן דקל. ב-2006, אחרי המון הופעות, בהן ביססו גרעין מעריצים נאמן, הוציאו את האלבום הראשון (והכפול) שלהם, "The Band". אחריו יצאו לסיבוב הופעות באוסטרליה וברחבי אירופה - בפולין, גרמניה, אוסטריה ואנגליה, בכדי להפיץ את בשורת הfאנק שלהם לא רק בכנען הקטנה, אלא גם ברחבי העולם.
c.jpg "פאנקנשטיין פרומו 2 (צילום: deadlineteam)")
באלבום החדש ממשיכים פאנקנשטיין את אותה רוח של בשורת הרית'ם נ' בלוז-fאנקי-סול שחרטו על דגלם. הסינגל הנהדר "The Message", ששוחרר לתחנות הרדיו, מפרט מהי הבשורה הזאת: אנחנו נגרום לכם לרקוד, לעוף ולהשתולל, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה לבוא ולתת לעצמכם להשתחרר מכבלי היום יום.
מסרים ואמירות לצד fאנקי הטהור
בשיר הנושא "The Next Level", בו הם שרים על נושא כמו המרדף האינסופי אחרי מטרות שלא מזכות בתחושת סיפוק, מצליחים הפאנקנשטיינים להעביר את המסר בקלילות, ולא בצורה שתעורר דחייה או התנגדות מצד המאזין. השיטה הזו עובדת גם בקטעים נוספים, כשהם לוקחים נושאים עמוקים ומלבישים עליהם מקצב גרובי ואפיל הומוריסטי, והמסר עובד. במקביל, הfאנק הטהור ממשיך, ברצועות כמו "Happy Dance" או "We Gonna Funk", שגם האדיש במאזינים לא יוכל להימנע מתנודות מעלה מטה באזור הצוואר, והמהדרין אף ימצאו את מותניהם נעות מצד לצד ללא שליטה.
באלבום הזה, בניגוד לאלבום הקודם, התווספו לרפרטואר הפאנקנשטייני גם רצועות מעט יותר שקטות, בלדות ברוח הסבנטיז, שמקבלות משקל ראוי ומעניקות מעין אתנחתא נעימה לאורך האלבום. הfאנק הרועש זוכה כאן לאיזון באמצעות שימוש רומנטי יותר בכלי הנשיפה וקלידים, עם צליל מעט פסיכדלי. שירים כמו "Blue Lights", שכנראה היה הרצועה החסרה בפסקול הסרט "לילות בוגי", או "All Day Long", שמעורר רצון עז לרבוץ בשמש על החוף הים בקליפורניה, הופכות את האלבום למתאים לכל שעה ביום או סיטואציה בה מצב הרוח קצת פחות אופטימי וזקוק לחיזוק.
למרות הצליל המפנק הם לא מתחנפים
למרות הצליל המפנק שלהם, פאנקנשטיין (או פאנק'נ'סטיין, כפי שאמורים להגות את שמם) לא מתחנפים לאוזן של הקהל או עורכי הפלייליסטים. הם שרים באנגלית, משלבים כלי נגינה פחות פופולאריים ומקליטים אלבום כשיש להם מספיק שירים טובים ביד. זו חבורת מוזיקאים אמיתיים, קודם כל מוזיקאים, בה כולם משתתפים ביצירה וקודם כל למען ההנאה הפרטית שלהם.
יש בפאנקנשטיין קסם, חלוקה נכונה של אגו, ביטחון עצמי ושאיפה עיקרית ליצור מוזיקה טובה לעשות שמח - מילה שקטנה על מה שקורה בהופעות שלהם. לפעמים יש להם גם אמירה יותר, אבל בשורה התחתונה, המסר שלהם הוא פשוט: תנו לנו לעשות לכם טוב. זה כל מה שצריך.