פבלו רוזנברג הוא לא השם הראשון שייזרק לאוויר כשמישהו ישראל "מי הוא האמן הכי ישראלי בעיניך", אבל לזמר וליוצר החביב הזה, שבשנה הבאה יחגוג 50, יש כבר יותר מ-20 שנה קריירה מגוונת שנגעה בכמה וכמה סגנונות מוזיקליים שמרכיבים יחד קלסתר של הישראלי הסימפטי, למרות שכמעט אף פעם לא זכה למלוא הפרגון ותמיד נאלץ להילחם על מקומו, לשרוד, להביא את הלהיט הבא ושיתוף הפעולה הבא, ולשחק את המשחק הלעיתים מעייף של הפופ - להתארח בטלוויזיה (שם הוא עובר מצויין), להשתמש בהומור ככלי להתקבלות חברתית, ולהיות מעין "זיקית", שפעם היא ארגנטינאית ופעם מרוקאית, פעם עצובה ופעם שמחה, פעם מוציאה אלבום פחות מצליח ופעם כובשת את קיסריה עם שלומי שבת וחופן בלדות קורעות לב של אמהות וחיילים.
הוא החל את הקריירה כסולן להקת הרוק הכבד "סטלה מאריס", שהדבר הכי טוב שיצא לו ממנה היא הבלדה "נר על החלון", שנכנסה לקלאסיקה המקומית בזכות הראל מויאל והזכייה בעונה השנייה של "כוכב נולד". אבל פבלו רוזנברג לא הפך להיות רוקר שבמשך 20 שנה חי על העבר, גם לא בן מהגרים שלנצח יבכה על כך שמשפחתו נזרקה לבית שאן, וגם לא אחד שישתמש במוות הטראגי של אביו כדי למכור תקליט. כמאמר הקלישאה - מהלימונים שהאכילו אותו החיים, רוזנברג עשה לימונדה. הוא מסוגל לשבת בפאנל טלוויזיוני, לקרוע את כולם מצחוק, ורגע אחרי זה לעלות לבמה ולגרום לכולם לבכות עם שיר מרגש שתופס לך בבטן.
עם השנים הוא עבר שינויים והתהפוכות, למד (לפעמים בדרך הקשה), השתכלל, ידע להתאים את עצמו לתנאי השוק ומזג האוויר, לכתוב את הבלדות המרגשות שייגעו בלב הקונצנזוס, להתחנף (בלי בושה, כי אין במה להתבייש) למכנים משותפים רחבים בקהל הישראלי, לזכור שהוא בא מהרוק וגם יודע תמיד לחזור אליו, לחשוף בגאווה את שורשיו הלטיניים, לקחת דוגמה משלמה ארצי, לשאוף להיות כמוהו, ולכתוב שירים בסגנון שלו, כי הוא מאמין שגם הוא יכול. הקריירה שלו ידעה עליות ומורדות, להיטים ענקיים לצד אלבומים כושלים, כוכבות לצד שנים שחונות, אבל לזכותו יאמר שהוא מוכשר ועובד קשה כדי למצות את הכישרון, לא מוותר אף פעם, והצליח להחזיק מעמד עד היום. המוזיקה הישראלית היא שכונה קשה, ופבליטו, הילד הקטן מרוסריו שבגיל 6 הגיע לבית שאן, מוכיח כבר יותר משני עשורים שהוא לא פראייר, שהוא לא פחות ישראלי ולא פחות טוב.
לרוזנברג יש גם לא מעט מבקרים. לאורך השנים לא מעריכים אותו מספיק על ההתעקשות וההתמדה. יש מבקרי מוזיקה וקולגות שלו בברנז'ה שרואים באותן תכונות סימן למאמץ יתר. הם מזלזלים במוזיקה שלו. מבחינתם הוא כבר מזמן היה אמור לפרוש, אם לא פרש כבר מזמן. יהיו כאלה שיגידו שאותו חיפוש מתמיד שלו אחרי הלהיט הבא, הדואט הבא, הקידום הבא, הפאנל הבא, באים על חשבון עומק יצירתי וכוונות אמיתיות. מבחינת אותם מבקרים וקולגות רוזנברג הוא לא אמן אותנטי, אלא אחד שתופס טרמפים על מה שכרגע הולך בחוץ. זה רק בגלל שהם לא מאמינים לו. זה עניין של בחירה. מי שמאמין לו יגלה יוצר שיש לו אמת, דרך, כיוון ורגש; יוצר שיודע שמותר לו לעשות תקליט לם בשביל עצמו, גם אם הרדיו והקהל לא מתחבר אליו, ובאלבום הבא להביא שלושה-ארבעה להיטים שמחזירים אותו בבת אחת לאור הזרקורים. העיקר, כמו שאמר בזמנו אריק שרון, להישאר על הגלגל.
וזה מה שקרה עם פבלו רוזנברג באלבום הנוכחי שלו "נורמלי", אותו השיק בשישי בלילה במועדון התאטרון ביפו. ארבעה להיטים גדולים היו לו בשנה האחרונה, וארבעתם מצאו את דרכם לבמה - שיר הנושא "נורמלי" שהוא להיט רוק לא מזיק, "איזה עולם שמח", בסגנון ארצי היה השיר השני. הדואט "כל אחד יכול עם רוני דלומי" ו"רומנטיקנוס" המפתיע (במקור עם שלישיית האולטראס) היה הלהיט הגדול של ההדרן. בין לבין הוא אירח גם את רמי קלינשטיין - דווקא בשיר "בין ערביים" שכתב והלחין לו ארצי, את בנו מיכאל, שויתר על כל השירים בקריירה של אבא שלו ושר איתו דווקא את "לתת ולקחת", כן גם זה של ארצי.
הזמר הצ'ילאני איטלו גונזלס, שמופיע עם רוזנברג כבר כמעט עשור שנים (עוד מהימים שגם אלפרדו סוטולונגו הופיע איתם), הצטרף אליו לסקשן שלם בספרדית, שכלל להיטי סלסה קלאסיים כמו "קרנבל" ו"טולה" ואת "מלדיטה לונה" של רוזנברג. מוזיקלית הם קיבלו חיזוק מהפרקשניסט רוני עיברין (יליד אורוגוואי) ושלושה נשפנים, ששדרגו את המופע לכיוון של מסיבה לטינית באווירת טרום-מונדיאל שמחה, אשר גררה מהקהל קריאות "ואמוס ואמוס!". הלהיט הקצבי השני הכי גדול של רוזנברג הוא "שובר ת'ראש איך הגעתי לזה" שיוש על מקצב מרוקאי א-לה להקת "שפתיים". ובין לבין הוא שוזר בלדות בלדות עצובות שלו כמו "בדמעות שאת בוכה", ולא חושש לבצע קאברים שהולכים איתו דרך ארוכה כמו "ילדונת" או "Dust In The Wind" של להקת קנזס וכמובן הקאברים בספרדית, שעליהם ביסס את אלבומו הקודם.
יחד הסטנד-אפ האופייני שלו - בעיקר בדיחות על גברים ונשים וסיפור העלייה ארצה, מקבלים זמר ופרפורמר שהוא מקצוען של רגשות, אחד שיודע לשחק את מצב הרוח של הקהל. רוזנברג גם עלה מדרגה ברמת השחרור שלו. הוא נהנה לגשת לקדמת הבמה, על במונת קטנה שסידרו לו, ולמחוא עם הקהל כפיים לפי הקצב. הוא מדבר עם המעריצים בגובה העיניים, זוכר לפרגן לכל הנגנים ואנשי הסאונד והתאורה עד האחרון שבהם (יש זמרים מאוד מצליחים בישראל שלא זוכרים את שמות הנגנים שלהם), ומראה עד כמה הוא גם אחד מהחבר'ה, וגם זה שיודע ברגעי האמת להרים את כולם על הרגליים או לגרום להם לשיר איתו במקהלה עם דמעה בזווית העין.
אני מאמין לפבלו רוזנברג. ויותר מזה - אני מעריך את החריצות שלו. לדעתי הוא השיג הרבה מאז "אישתאר", הסינגל הראשון עם "סטלה מאריס" ועד היום, ולדעתי השנה הבאה, שבה יחגוג 50 ואולי גם יוציא אוסף להיטים גדול, תהיה שנת הפריחה הכי גדולה שלו מאז ימי קיסריה עם שלומי שבת.
צפו בקטעים מתוך המופע:
צמר גפן מול הרוח
איזה עולם שמח
אל תדאגי לי אמא
ילדונת
כל אחד יכול – עם רוני דלומי
שובר ת'ראש, איך הגעתי לזה
בין ערביים – עם קלינשטיין
אהביני – עם קלינשטיין
Tula+Carnavalעם איטלו גונזלס
MALDITA LUNA – עם איטלו גונזלס
FRUTA FRESCA – עם איטלו גונזלס
פבלו רוזנברג ומיכאל רוזנברג - לתת ולקחת
נורמלי
Dust In the Wind
נר על החלון
רומנטיקנוס + שובר ת'ראש
רשימת השירים:
צמר גפן מול הרוח, איזה עולם שמח, אל תדאגי לי אמא, ילדונת, כשאני מתאהב, כל אחד יכול – עם רוני דלומי, תן – רוני דלומי, שובר ת'ראש, שפוט שלך, בין ערביים – עם קלינשטיין, אהביני – עם קלינשטיין, אש – רמי קלינשטיין, בא להציע את ליבי, בדמעות שאת בוכה, TULA – עם איטלו, CARNAVAL – עם איטלו, MALDITA LUNA – עם איטלו, FRUTA FRESCA – עם איטלו, לתת ולקחת – מיכאל רוזנברג, נורמלי, DUST IN THE WIND, נר על החלון, רומנטיקנוס + שובר ת'ראש