_g.jpg "ארקטיק מאנקיז, אלכס טרנר (צילום: Dave Hogan, GettyImages IL)")
כל להקות הרוק האנגליות הגדולות התאהבו במוזיקה האמריקאית. הביטלס, הרולינג סטונס, פינק פלויד ולד זפלין נולדו מהמוזיקה האמריקאית השחורה עוד בטרם הטמיעו ביצירתן המקורית השפעות אחרות. הקלאש ויו 2 גילו את אמריקה בשלבים מאוחרים יותר בקריירה, ואז גם אמריקה גילתה אותן.
הקהל האדוק מאוכזב מהנטייה שלהם מערבה
הארקטיק מאנקיז עוד רחוקים מגוף העבודה ומהמעמד של הלהקות הנ"ל, אבל הם בהחלט להקת הרוק הבולטת של אנגליה בחמש השנים האחרונות. ויחסיהם עם ההשפעות שמעבר לאוקיינוס שונים משל קודמותיהן בשני מאפיינים מובהקים: קודם כל, כמו הקלאש ויו 2 הם נכבשו בקסמי האמריקנה רק לאחר שני אלבומיהם הראשונים, אבל אמריקה עוד לא ממש התאהבה בהם חזרה. ושנית, חלק לא מבוטל מגרעין המעריצים הקשה שסגד למאנקיז כמבטאי קול אנגלי מובהק, חדש ומדליק, מאוכזב מהנטייה שלהם מערבה.
אלכס טרנר, היוצר ומנהיג המאנקיז ותמלילן מעולה, עוד לא ממש כותב שירים על אמריקה עצמה, למרות שהוא מתגורר שם חלק מהזמן ולמרות קשריהם ההדוקים עם מוזיקאים אמריקאים. ובכלל, הגישה של המאנקיז אחרת מזו של להקות בריטיות מובילות מעשורים קודמים. אצל הלהקות הנ"ל ורבות אחרות, ההגעה הפיזית למסעי הופעות בארה"ב הובילה להיקסמות צלילית אבל גם ליחסי משיכה-דחייה שהתבטאו בטקסטים שביקרו את אמריקה כמעצמה פוליטית, כלכלית ותרבותית.
עזבו את בריטניה שלא על מנת להפוך למפלצת תהילה זוללת אצטדיונים
אבל אצל כולן הרומן עם האמריקנה התבטא גם בעלייה חדה במכירות האלבומים וכרטיסי ההופעות. הקלישאה הדי מדויקת טוענת שחציית האטלנטי היא מהלך שמטיס את הפופולריות של האנגלים לשמים. והנה המאנקיז, באלבום רביעי בסה"כ ושני שמושפע עמוקות מרוק אמריקני, דווקא מתמודדים מול תגובה הפוכה.
שני אלבומיהם הראשונים הקנו להם מעמד של מוסד אנגלי משגשג וייצוגי, ושני הבאים הפכו אותם לקצת פחות מצליחים במולדת וללא ממש מוכרים יותר מעבר לים. זה לא בהכרח מלמד על ההבדלים בין מפת הרוק במאה ה-20 לזו של היום, כמו על התעקשות טרנר ושות' שלא לפעול לפי הציפיות מהם. זה מקרה די נדיר של הרכב אנגלי כה מצליח בבית, שעוזב את כר הגידול הטבעי והנוח והמוכר אבל שלא על מנת להפוך למפלצת תהילה זוללת אצטדיונים.
דומה שהם הולכים בעקבות הסקרנות שלהם ללמוד ולהתפתח, אבל במקביל קורה גם משהו לא סימפטי לכוח המשיכה שלהם. טרנר יוצר פורה ביותר, אבל עבודותיו השלמות והמגובשות ביותר בשנים האחרונות היו דווקא בלהקה הצדדית שלו, The last Shadow puppets, ובמיני-אלבום בשם Submarine שהוציא בראשית השנה והיה אקוסטי ואינטימי יותר מהרוק של המאנקיז שהולך והופך לשרירי וכוחני מאלבום לאלבום.
לא נשאר הרבה מהלהט של פעם
רמת השירים הלא אחידה באלבום החדש אינה מתקרבת לזו שהציג בשני הפרויקטים ההם, ולכן עתיד המאנקיז מעורר סימני שאלה. בראשית דרכם היה בהם להט כובש: אולי רוח הנעורים ואולי פשוט הנביעה היצירתית הפרטית של טרנר, שהקנו להם קסם שהיה קשה להישאר אדיש אליו. הפעם הקסם מתבטא פה ושם בתמלילים בוהקים ובהברקות מוזיקליות, אבל לא נשאר כאן הרבה מהלהט ההוא.
כך שהמאנקיז הם עכשיו להקה גדולה בשלב מעבר לא ברור. הדבר הכי מוצק שניתן לומר על אלבומם הוא שחומריהם החדשים קצת נופלים בין הכיסאות: מחד אין בהם אף מרכיב שייתן תנופה לפופולריות ההרכב, ומצד שני ארבעת השירים המצוינים שנועלים את האלבום ובייחוד שיר הנושא שלו, מזכירים איזו להקה נפלאה הם. משלל האזנות אליו עולה שהוא מייצג לא רע את מצבן הכללי של להקות הרוק העכשוויות באשר הן: יש כאן לא מעט דברים יפים, אבל אין סערה שבאמת יכולה להפוך את המאנקיז מהרכב שמספק היטב את אוהדיו הטבעיים לכוח עם נוכחות משמעותית ומשפיעה על מפת הפופ העולמית.
זה אלבום מוצלח בחלקו, שאולי בניגוד לציפיות המתבקשות, נעדר ממנו הרעב לבוא במגע יותר חם עם העולם. כך שהרביעי של המאנקיז אולי אינו אלבום פשרני, אבל למרבה הצער הוא כן פושר.
_g.jpg "ארקטיק מאנקיז, ג'יימי קוק (צילום: Dave Hogan, GettyImages IL)")
