ארבעה חודשים עברו מאז יצא "אבק אדם", הסינגל הראשון מתוך האלבום "ברזל" של "פרויקט 1:1", שנולד מתוך ספרו של ערן בר-גיל, "ברזל", היוצא בימים אלו במקביל ליציאת האלבום. אז, מחוץ לקונטקסט וללא כל הטקסטים המלאים, היה קשה לנחש שיבואו עוד שני שירים מעולים ואלבום נפלא. כעת, כשכל התמונה מונחת לפנינו זה מספר שבועות, אפשר לומר בלא היסוס: מדובר באלבום השנה, וגם אחד היפים והמרגשים שנוצרו בארץ בשנים האחרונות.
בכל פעם שאני שומע את האלבום אני מתפעל ממנו מחדש: הוא זורם מתחילתו ועד סופו, אין בו אף שיר מיותר, והעיקר - הוא נכנס לקרביים ונוגע במקומות הכי עמוקים. תחושת הריקנות, הניכור, הרצון העז להשאיר פה סימן, בצל הידיעה שאנחנו בסך הכל גרגר אבק בעולם ושזמנינו קצוב, חוזרים על עצמם כבר מהשיר הראשון, "אבק אדם" ולכל אורך האלבום, ולא מרפים גם אחרי שהוא מסתיים.
הרעיון פשוט: חברי ההרכב מקבוצת "אפס", בעז ריינשרייבר (גיטרה, שירה ובס) וגדי רונן (שירה, בס ופסנתר, שניהם מלהקת "דבק"), מור שטייגל וגיא יונה עיבדו את השירים מתוך ספרו של ערן בר-גיל , "ברזל", חלקה השני של הטרילוגיה שלו, הבנוי מעשרה סיפורים קצרים, שביניהם מחזורי שירה. כל סיפור מתאר יום בחייה של אישה שחולה במחלה סופנית, מה שלא מובן אם רק מקשיבים לאלבום בניתוק מהספר. החיבור האמנותי בין בר-גיל לחברי קבוצת "אפס" נעשה תוך שמירה על עצמאות אמנותית. הלחנת שירי משוררים היא מאבני היסוד של הזמר העברי והמוזיקה הישראלית. חברי הפרויקט נותנים את האינטרפרטציה שלהם וצולחים את המשימה בהצלחה יתרה.
המפגש הראשון ביחן מור שטייגל לערן בר-גיל התרחש כבר לפני 3 שנים, באלבום הבכורה של שטייגל, "עד המבול הבא", שם ביצעה שיר שלו, והתגלתה כמלחינה לא רעה. ב"ברזל" היא מלחינה את "כדור ברזל", ושרה בו: "לכל מקום שאתה בא, אתה בא ממקום אותו עזבת". הראייה הפסימית הזו, מתיישבת מצוין עם ההגשה שלה, שמזכירה את מיכל ספיר מ"אפור גשום". בהמשך האלבום היא שרה את "האורן", שיר שקשה שלא להתרסק ממנו, הוא נכנס ללב, וגורם לך לרצות לחבק את בר-גיל חזק חזק. "מהמקום בו אני שוכבת, נפרשים לפניי, ארוכים הם חיי, עד הבוקר הזה", שרה שטייגל, ונשמעת טוב מתמיד. מפוקסת, לא לוחצת כמו באלבום ההוא והעיקר - לא מנסה להישמע כמו אחת שרוצה לאכול אותך. הקול שלה כאן, שמזכיר את שרון עזריה, סדוק ומלטף במידה כזו שמבדילה אותה מהרבה זמרות עכשוויות.
ל"אדם", הקטע הלפני אחרון באלבום, שמולחן ומושר גם הוא על ידי שטייגל יש מילים יפהפיות, שמתכתבות עם "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך: "אדם כולו טקסים קטנים ואמרות, דם ועצמות עצובות / אדם מעביר את עצמו ממקום למקום, כגביע נודד משנה לשנה, כפריחה באוויר עובר, כאן הוא גר ושם הוא פותר, את תשבץ החיים הבוער". הקול של שטייגל משתלב יפה עם בלוז הגיטרות של חברי ההרכב. כמו כל האלבום, השיר הזה הוא שיר על בני האדם. על העליבות, הבריחות, הפחדים, המאווים, על השקיעות, על האפסיות, העייפות והקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
שאר השירים מבוצעים על ידי בעז ריינשרייבר וגדי רונן. שניהם עושים עבודה נפלאה. בהופעות של הפרויקט הם לא ממש מנסים לתקשר עם הקהל ולמצוא חן, אלא באים לעשות מוסיקה ואמנות. "טלפון" שמבוצע על ידי רונן הוא שיר מרגש שנפתח במילים: "הטלפון מצלצל / והעץ על הקו / מספר שכואב לו / ערום בלי ענפיו", מעין המשך ל"העץ הנדיב" של סילברסטיין. "גם אני מתגעגע למשחקי חברה / כמוך אני / כמוני אתה" שר רונן, וקשה שלא להיזכר ב"כי האדם עץ השדה" של נתן זך. הלחן של השיר הזה, כמו כל האלבום, קליט מאוד, עם צלילים של פסנתר וגיטרות, שמתנגדים למילים.
לכל אורך האלבום אפשר למצוא שרידי ברזל ושאר מתכות מתגלגלות: מסמרים, גרוטאות, כדורי פלדה, כדור ברזל, חלודה, מתכת. זה העולם הפנימי של בר-גיל ושל השירים. הלחנים מקהים את הכאב והופכים אותו לנגיש יותר. "פסל" הוא שיר על אלימות פנימית מתפרצת "מתוך השום מקום קורא לי קול פנימי / קום ותהלום! קום ותהלום!". לרונן יש כאן קול מצוין. חזק ומלא הבעה, רגיש, שר ברור, מטעים את המילים, כאילו כתב אותן בעצמו. נוצרת תחושת הלימה מושלמת בין הטקסטים לקול ששר אותם. ב"לפעמים" אי אפשר שלא להאמין לו. נראה היטב שהוא יודע בדיוק על מה הוא שר ומזדהה עם כל מילה והברה: "לפעמים בא לי לאכול את עצמי / מרוב שביעות רצון / אבל אני לא יודע איפה להתחיל / בידיים או בלשון".
בדרך אפשר למצוא את "מלי בן שושן" יוצא הדופן באלבום, עם כלי הנשיפה ואוירה שמזכירה את "הבילויים". את "משפחה מאושרת", שמבוצע על ידי ריינשרייבר. שיר על משפחה מאושרת לכאורה - המשפחה הממוצעת שחיה בשקרים. האלבום מסתיים בעוד שיר נפלא "שני קווים": אנחנו מתנשפים כמו אגזוזים / גומרים כמו מכונות / נרדמים כמו מסמרים / נרגעים בשני קצוות". זה שיר בלוז לאהבה שלא נפגשת לעולם. יש לו עיבוד יפה והוא מתחיל שקט עם נגינת פסנתר נעימה, וממשיך כשהקול של רונן נבלע בין צלילי הפסנתר עד שהשיר הופך לקטע אינסטרומנטלי עד לשקט שאורך מספר דקות ומופרע על ידי רעש שמשתלב בנגינה אינסטרומנטלית של "לפעמים". כל העסק הזה אורך 15 דקות. יופי של סיום.
"ברזל" מעלה את הרף. לא פלא שרוב תחנות הרדיו לא מסוגלות ולא יודעות איך להתמודד עם איכות שכזו. אבל רק מי שיש לו לב של ברזל לא יכול להתרגש מהאלבום הזה, שהוא כמו זריקת כדור ברזל היישר אל תוך הוריד של הרוק המקומי. אלבום השנה. באחריות.