חוץ, בריכה, ים המלח, חול המועד סוכות. ילדים עם מצופים מנסים להיאבק במים, חבורת גברים חסונים משחקים כדורעף עם כדור מתנפח, משפחה מנשנשת שניצלונים וצ'יפס. אחרי חופש גדול שנזל לתוך חודש חגים מוגזם, נדמה שכולם ויתרו על הניסיון לזכור מה השעה או איזה יום היום, לעזאזל. ברקע מתנגן לו אחד מאלפי השירים של הפרויקט של עידן רייכל. באורח קסם, כמה דקות לאחר מכן עובר באותה בריכה אותו רייכל – שלמרבה ההפתעה לא מסתובב עם להקה של 90 נגנים בכל רגע נתון. יושבי הבריכה מסתודדים בהתרגשות, וזוג אחד עושה את מה שכולם רוצים ומבקש מרייכל סלפי. רייכל נענה בשמחה ואז ממשיך בדרכו. החיים חוזרים לסדרם.
רייכל הוא סופרסטאר במקום הכי נמוך בעולם, אותו מאכלסים בימים האחרונים באי פסטיבל התמר, שמתקיים השנה זו הפעם ה־16. ההופעה החגיגית והארוכה שלו היא זו שפתחה את הפסטיבל בשני בערב והוא גם כמעט היחיד מבין המופיעים בפסטיבל שמופיע לבדו ולא לצד אורחים או אקטים נוספים. כנראה שלהקה של 90 נגנים זה באמת מספיק. במובן מסוים, רייכל הוא משל טוב לפסטיבל התמר – מוצר ישראלי איכותי, מהוגן, מהונדס להפליא ומתאים לכל המשפחה. אך בניגוד לליין אפ של הפסטיבל, שמציג פה ושם שבירות קלילות מהמיינסטרים הרדיקלי (בדמות ההופעה של theAngelcy, למשל, והאירוחים של הכוכבים העולים שי צברי וטונה), רייכל הולך עד הסוף עם הדמות.
זה בהחלט עובד לו. במהלך הופעתו בפסטיבל הוא לא רק קיבל את אות יקיר ים המלח מטעם הפסטיבל והמועצה האיזורית תמר, אלא גם הוענק לו אלבום פלטינה מרובע (על מכירות של 120 אלף עותקים) על אלבומו האחרון, "רבע לשש". הקהל הנלהב קיבל מרייכל את מה שהגיע עבורו עד לים המלח – המופע היה מופק לעילא, הסאונד והתאורה היו נפלאים והלוקיישן – למרגלות הר מצדה – העניק נופך מיוחד לכל הסיפור. רייכל אינו פרפורמר גדול ויש במופע שלו מימד מסוים של סטריליות ומאמץ, אך הוא משתדל לפצות על כך עם מופע ארוך בו הוא מנגן כמעט את כל הלהיטים הגדולים שלו.
הערב השני של הפסטיבל כבר היה הרבה יותר מלא חיים ומגוון, כשעל הבמה עלו בזה אחר זה איקי לוי והראסטה היברו מן (בחימום מעט מיותר), אהוד בנאי, ובלקן ביט בוקס שאירחו את טונה. אולי זה משום שהחג נגמר ואיתו גם החופש, אך נדמה שלערב השני הגיע פחות קהל. לפחות אלה שכן הגיעו, הגיעו להרים, והצליחו לפצות מעט על הקרחות ביציעים. בנאי ניגן סט מלא להיטים ובנוי היטב, שהחזיר את הנשמה להיכל התרבות של הטבע. קצת אחרי חצות עלו בלקן ביט בוקס ומהתו הראשון היה ברור שהם באו לתת עבודה. הקהל קפץ וצרח בהתאם.
לאורך ימי הפסטיבל מופיעים שורה ארוכה של מוזיקאים (עם ייצוג חסר לנשים – היחידה שהופיעה לבדה הייתה קורין אלאל שחגגה 30 שנות יצירה בהופעה חינמית בעין גדי). בספוט האמיץ של מופעי הזריחה על פסגת מצדה מככבים השנה שולי רנד שאירח את שי צברי, מוקי, כנסיית השכל עם ארקדי דוכין ומיכה שטרית, והיהודים שחוגגים 20 שנות פעילות ויארחו את גורי אלפי. בדומה לשנים האחרונות, גם הפעם הליין אפ מתאים מאוד לקהל היעד שלו – הוא מציע הופעות של אמנים מוכרים מאוד, רובן שמחות ומושקעות, כאלה שיתאימו גם למשפחות צעירות וגם לקהל מבוגר יותר.
הלוקיישן של הפסטיבל אולי מייקר מעט את הסיפור (קשה להאמין שמי מבאי הפסטיבל שלא גר באיזור לא לקח חדר במלון לפחות ללילה אחד), אבל הוא גם מספק תמורה יפה למחיר. האיזור היפיפה מבקש שיטיילו בו, מה שבוודאי מסייע להורים למצוא תעסוקה לילדים לשעות היום. החוויה הכוללת של פסטיבל שמתקיים בטבע (אך לא בהכרח במסגרת קמפינג) יש בכוחו למשוך גם קהל צעיר יותר, ויתכן שאם מספר מופעים מעט יותר אלטרנטיביים היו משולבים בתוכניה - אפילו במסגרת ההופעות החינמיות ברחבי המועצה - הפסטיבל היה מצליח להגיע גם לשכבה נוספת של קהל. אך בהתחשב בוותק שלו ובתגובות של הקהל, נראה שטוב לו כמו שהוא.