יצאתי עם סופיאן סטיבנס לפארק. כמעט לא הצלחתי לרכוב ישר בגלל השירים הספירליים שלו, שמסתחררים מעלה מעלה בגרם מדרגות שלא נגמר. הדרך מתעקלת לתוך החורשה. אני רוצה להוריד את האוזניות ולהמשיך לשמוע אותו מהדהד מהעצים, ממלא את האוויר שבין העלים. אם זה היה רעש הרקע של העולם, דברים כאן היו משתנים.
לסופיאן סטיבנס יש אלבום חדש. קוראים לו "Carrie & Lowell", על שם אמו, שנפטרה ב-2012, ואביו החורג. הוא הוקלט בסטודיו שלו בברוקלין, והוא עדין ויפה כמו ריקוד של גחליליות בשמי הלילה. אם לא יצא לכם להכיר, מדובר בסינגר-סונגרייטר שהשנה ימלאו לו 40. יליד דטרויט שחונך כנוצרי אדוק, ובאלבומיו מגווני הסגנונות – אבל ממש, "Enjoy Your Rabbit", למשל, מ-2002, הוא אלבום אלקטרוני שמבוסס על לוח השנה הסיני, תארו לעצמכם, ועל "The Age of Adz" המאתגר מ-2010, שמזגזג בין אלקטרוניקה למוזיקה קלאסית, אני בכלל לא מדברת - אפשר לשמוע את הנצרות הזאת, ובטח ובטח שאת אמריקה, על כל האוטוסטרדות הרחבות והמוטלים הקטנים שלה.
עכשיו תשכחו הכל, כי זה לא משנה. כל מה שחשוב עכשיו הם 11 השירים הקטנים והשבירים האלה, המתפרשים על פני שלושת רבעי שעה, שגיטרה או בנג'ו מדגדגים בתוכם. פולק במובן הטהור ביותר, כמו שעשה פעם. אלבום שמצייר זיכרונות בעזרת ענף דק בחול על שפת הים, נותן לגלים לשטוף אותם, לכסות אותם בצדפים, ואחר כך שובר את המקל.
אמו של סטיבנס עזבה את המשפחה כשסופיאן היה תינוק. היא היתה אלכוהוליסטית וסבלה מדיכאון ומסכיזופרניה, והם נפגשו רק לעתים רחוקות, כשביקר באורגון, שם התגוררה לאחר שהתחתנה עם לאוול, ככה שאתם יכולים כבר להבין לבד שאין הרבה שמחה בזיכרונות שעולים כאן. "כשהייתי בן 3, 3 אולי 4, היא עזבה אותנו בחנות הווידאו ההיא... כשהייתי בן 3, חופשי לחקור, ראיתי את פניה בגב הדלת", הוא מספר ב"Should Have Known Better" היפהפה, אולי השיר הכי יפה כאן. חמש דקות שכמו מקרינות שקופיות שוברות לב על הקיר, בצבעי כתום-חום-לבן דהויים של ילדות ובדידות, חסר רק תקתוק המקרן המונוטוני. "הייתי צריך לדעת, לראות את מה שיכולתי לראות. הייתי צריך לכתוב מכתב, להתאבל על מה שהייתי צריך להתאבל. הייתי צריך לדעת, שום דבר לא יכול להשתנות, העבר הוא עדיין עבר, גשר לשום מקום. הייתי צריך לכתוב מכתב, להסביר מה אני מרגיש, את הרגשות הריקים האלה".
"Carrie & Lowell" הוא אלבום ששואל שאלות שאין להן מענה, אבל בכל זאת חייבים לשאול אותן, כי הן התווים שיוצרים את המנגינה. איך זה קרה? מה עשיתי שזה מגיע לי? מה יכולתי לעשות כדי להחזיר אותך מהמתים? למה את בוכה? אהבת אותי בכלל? מה הטעם לשיר שירים אם הם לא ישמעו אותם לעולם? להתאבל זה לשאול שאלות שאין להן מענה, אבל בכל זאת חייבים לשאול אותן.
בכל השירים כאן אפשר לשמוע הדים לאליוט סמית' המנוח. גם אליוט טיפס במדרגות ספירליות שלא מסתיימות לעולם. אבל כל מדרגה שהרים ממנה את רגלו מיד התפוררה לתוך התהום, כך שהדרך היחידה שלו לחזור למטה היתה לקפוץ לתוכה. אבל עד כמה שהכאב כאן גדול, גדול כל כך שסטיבנס צועק "fuck me I'm falling apart" בשיר הלפני האחרון, "No Shade In The Shadow Of The Cross", לסופיאן סטיבנס יש את אלוהים, יש לו את ישו. אז יש לו גם דרך חזרה. וזה כבר המזל שלנו, כי ככה אנחנו יכולים להמשיך לקבל אלבומים יפים כאלה.