אלבום הבכורה המקסים של אמילי קרפל, "נמשים", שיצא באוגוסט השנה הוא אלבום פופ מושלם. את זה כבר יודע כמעט כל מי שהציץ, נפגע ונמשיו עפו לכל עבר. לקראת פסטיבל הפסנתר נשאלה השאלה כיצד יעברו שירי הפופ המתוקים האלו, הגדושים באלקטרוניקה ורטרו חזק לסינת' פופ של שנות השמונים, דרך פילטר של נגינת פסנתר. מבין כל משתתפי הפסטיבל, נדמה שקרפל "לקחה סיכון" יותר מכולם בטרנספורמציה הבלתי אפשרית הזו.
למרבה ההפתעה (והסקרנות הרבה) עברה קרפל את המכשול הזה בהצלחה. המופע הקצר, שכלל רק אחד- עשר שירים, הצליח להסיט את תשומת הלב מאווירת הפופ, שעושה חשק לרקוד, ושם דגש על המילים, שנשמעו פתאום די עצובות. כפי שקרפל עצמה אמרה בראיונות האלבום שלה אומנם נשמע מקפיץ, אבל המעטפת האלקטרונית מלאת שמחת החיים באלבום מטשטשת את המילים העצובות שמתחתיה.
תומר אדם לנצינגר (קלידים) וניר אוורבוך (פסנתר), המפיקים המוסיקליים של האלבום, שמרו שגם במופע האלקטרוניקה אמנם לא תעלם לגמרי. היא הופיעה בדמות מכונת תופים ומקלדות, אבל התמתנה מאוד בצל הפסנתר הדומיננטי שהפך את השירים לאינטימיים מאוד. השלד של שירי האלבום נחשף לאטו, כמו צילום רנטגן שהציג את הנמשים של קרפל באור קצת אחר, חשוף יותר.
שני שיאי הערב נרשמו ב"חוץ ממך" (בגרסה העברית) ו"נמשים" שזכה למחיאות כפיים סוערות (והקליפ שלו זכה לאחרונה בפרס בארה"ב). לבושה בחצאית שחורה קצרצרה, עם חולצת- מחוך שחור, נראתה קרפל קצת כמו בלרינה מבוישת. גרביוני התחרה המפוספסים הזכירו שמדובר בעלמה סקסית אבל כזו שלא שמה את הענין בפרונט כמו הרבה זמרות אחרות שמשתמשות בזה כדי לחפות על שירים בינוניים. ישובה על כסא עץ גבוה, היא ניגנה בגיטרה אקוסטית ואמרה לקהל "כאן אתם נכנסים לתמונה". לרגע היא נראתה כמו זמרת פולק אמריקאית. הקהל הצטרף בפזמון ושר איתה את ה "לה לה לה". הנגנים התבוננו בה מהצד ונתנו לה את כל הבמה.
"רוחות" הפך מקטע פופ מושלם לשיר מלנכולי כשהשורה "אני מחפשת את עצמי בתוך המהומה" הופכת לרגע מרגש. "משוגעת" הקליל הפך לקטע דרמטי כשקרפל משתמשת בכלי נשיפה קטן. "אינך מבקש דבר" למילים של לאה גולדברג ולחן של עובד אפרת זכה לביצוע יפה עם גיטרה, פסנתר ומעטפת אלקטרונית. קרפל סיימה את המופע בלהיט של הקיץ "טיפה" - נגינת פסנתר שהחלה בעדינות התעצמה והתמזגה עם הקלידים וכלי הנשיפה הקטן שלה.
אמילי קרפל הגישה מופע סימפטי מאד ושובה לב שהפשיט את השירים, קילף אותם שיכבה שיכבה, החזיר אותם למצבם הראשוני והציג את הפן היותר עמוק של ה כזמרת. הקול המלטף, יחד עם התאורה המינימליסטית, זכה להיות בפרונט. למרבה המזל היא לא ליהגה כפי שעושות רבות, והמופע הקצר השאיר טעם של עוד, עד ששוב התחשק לי לצעוק לה שתעשה לי עוד נמש אחד אחרון ודי.
אמילי קרפל, "מופע מקלדות מיוחד", פסטיבל הפסנתר 2008