דקה לפני שליידי גאגא עשתה את הספרינט לתהילה הכי דורסני בפופ האלף הנוכחי, קייתי פרי הספיקה לשגר את הלהיט הגדול של 2008, "נישקתי בחורה". זה היה שיר פופ ממזרי וחכם, ובסתיו של אותה שנה פרי נבחרה להנחות את טקס פרסי אם.טי.וי. אירופה.
נוכחותה הבימתית שם הבהירה שמדובר בבדרנית בעלת כישורים מגוונים ועם יכולות ריצה גם למרחקים ארוכים. אלבומה השני שיצא בשבוע שעבר הוא לא בדיוק השני, אבל הוא כמעט בדיוק מוצר אופייני ל"משבר אלבום שני" קלאסי. הדבר הכי טוב בו הוא להיט הענק הראשון מתוכו, "קליפורניה גירלס", שבו פרי אירחה את סנופ דוג ללהיט הקיץ הגדול של 2010.
גם הוא שיר ידידותי ומתוק שנטול ההתרסה והצבעוניות של "נישקתי בחורה", אבל למרבה המזל מאשרר את היות פרי יותר מאשר הבלחה חד-פעמית בשמים הסכריניים של המצעדים.
דמותה יותר מסקרנת, מרשימה ומשעשעת מהשירים שלה
אלא שפרי, 25, שהעניקה לאלבומה החדש את השם האמין וההולם "חלום נעורים", מצטיירת כעת כמי שדמותה יותר מסקרנת, מרשימה ומשעשעת מהשירים שלה. אולי היא תתנהל עוד עשרות שנים עם אלבומים שבכל אחד יהיה להיט ענק אחד מסדר הגודל של "נישקתי.." או "קליפורניה..", אבל לאוהדי הפופ יש סיבות מוצקות לצפות ממנה ליותר. פרי רחוקה מלהיות בובה, זמרת מבצעת אלסטית, או תופעה חולפת.
פרי נולדה כקייתי הדסון ושינתה את שמה הבימתי כדי שלא תבולבל עם השחקנית קיית הדסון. אימה ניהלה סיפור של לילה אחד עם ג'ימי הנדריקס, ואביה היה ספק הסמים של גורו האל.אס.די טימותי לירי. אבל ההדסונים חזרו בתשובה והפכו לכמרים אוונגליסטים שהטיפו ברחבי אמריקה. קייתי שרה בכנסיות מגיל תשע, וכשהייתה בת 13 הוריה לקחו אותה לנאשוויל, שם הוציאה אלבום דתי כקטינה.
גדלה כילדה דתית ללא פופ וטלוויזיה
מאוחר יותר תקליט עוד שני אלבומים שייגנזו, כך שבעצם לא מדובר בבשר מצעדים טרי שזה אלבומה השני, אלא בבעלת מטען לא מבוטל של ניסיונות וכישלונות.
בנעוריה פרי, שעד אז לא הורשתה להאזין למוזיקת פופ או לצפות בטלוויזיה, נחשפה לעולם שמחוץ לסגירות הדתית: "כשפגשתי לראשונה הומוסקסואלים ויהודים וגיליתי שהם אנשים טובים זה היה חלק נכבד מתהליך השחרור שלי".
את ראשית דרכה כמוזיקאית פופ חילונית עשתה עם המפיק גלן בלרד, שהיה אחראי לפריצה הגדולה של גיבורת נעוריה אלניס מוריסט.
אבל פרי, כאמור, נדרשה לעוד כמה שנות הקלטות וגניזות, עד שהנחיתה את "נישקתי בחורה". השיר הותקף הן מצד ארגונים דתיים והן על-ידי ארגונים גאים שטענו כי פרי משתמשת ברמיזות בי-סקסואליות כדי לחולל שערוריות זולות ולהתפרסם. באלבום החדש הקריצות הדו-מיניות כמעט ונעלמו, ובמקומן יש גודש תמלילים הטרוסקסואליים רדודים במיוחד. שיאם ב"טווס", בו פרי מבקשת ממישהו "אני רוצה לראות את הפיקוק-קוק-קוק-קוק שלך". יש משהו מעניין במתח בין הרקע הכה שמרני ומוסרני של פרי, לבין העמדה שבחרה לעצמה בשדה התרבותי. מתח שנשמר גם במראה ובתדמית שלה.
בשונה מליידי גאגא או מדונה פרי לא מנסה לזעזע את השמרנות האמריקנית
להבדיל, לדוגמה, מליידי גאגא או ממדונה, פרי לא באמת מנסה להתריס, לקומם או לזעזע את השמרנות הכל-אמריקנית הלבנה. הסטיילינג שלה חייב לכוכבות קולנוע משנות ה-40 וה-50, והיא לכאורה הנערה הפתיינית בת השכן ממול. ושוב, הניגוד שבין השמרנות לכאורה באזכורים התרבותיים לבין המשחק התמידי שלה במיניות, מייצר לפופ האמריקני גיבורה טרייה ולכאורה די מרכזית.
להבדיל גם מגיבורה אחרת שלה, גוון סטפאני, לפרי אין באמת חזון יצירתי משובב או רצון להטמיע ולחקור סגנונות מוזיקליים שונים. היא, לטוב ולרע, בדרנית עם כריזמה ואיכויות כוכביות וקוליות בלתי ניתנות לערעור, ונדמה שכל רצונה הוא, כפי שהעידה, "שלא להרחיק מעליי את מי שאהבו את האלבום הקודם". האמת היא ש"חלום נעורים" הוא אוסף סינגלים שדי יעילים בנפרד אבל כאמירה כוללת, האלבום נוטה לטרחן, ופרט ל"קליפורניה גירלס" חסר רגע פופ אלמותי של ממש, ועמוס מדי בדרמות פופ נוסחתיות שמבוצעות היטב אבל נעדרות שאר רוח.
קרבות מילוליים ותקשורתיים מול לילי אלן ומיילי סיירוס
המון מפיקים עבדו איתה כאן, ובקני מידה אמנותיים לא הושגו תוצאות יוצאות דופן. בשנתיים מאז האלבום הקודם פרי ניהלה קרבות מילוליים ותקשורתיים מול לילי אלן מכאן ומיילי סיירוס מכאן, אבל גם נעלה אותם בשלום. בשנה הבאה היא אמורה להוציא בושם על שמה ולשחק בתפקידה הקולנועי הראשון.
היא רחוקה מהיעלמות, ותגבור נוסף לנוכחותה על מסכי הפופ קיבלה כשהתארסה לקומיקאי-שחקן-איש טלוויזיה הבריטי ראסל בראנד. על טבעת האירוסין שלה חקקה שורה משיר של ניק קייב, שלדבריה גם ילווה אותם בטקס הנישואין עצמו: "האם אתה האחת שחיכיתי לו?".
תצטרך להתאמץ יותר כדי להשאיר חותם משמעותי
ברנד אינו רק מגה-סטאר במולדתו שממגנט אל פרי את הצהובונים האנגלים. הוא גם ידיד קרוב של מוזיקאים אנגליים מובילים כמו מוריסי ונואל גאלאגר. פרי טוענת שהם מעשירים זה את זו תרבותית, וחשוב בהרבה מכך: "הבנתי שהאדם הזה יעשה אותי למאושרת". ברנד, אקס מכור ואקס מחליף נשים סדרתי, הוא כנראה, לפחות תדמיתית, הקוטב הקיצון למקום שבו גדלה פרי, למרות שלדבריה אינו רחוק מאורח חייה של אביה בנעוריו.
פרי את ברנד הם גיבורי תרבות גדולים בקצף הפופ העכשווי, ויש משהו בישירות ובחוסר היומרנות שלה שמעורר אהדה טבעית. אבל כדי להותיר חותם משמעותי יותר, פרי תצטרך לחצוב מעצמה עוד משאבים שמעבר לחלומות הנעורים שלה ושל קהל היעד העיקרי שלה, שבינתיים כולל בעיקר ילדות בנות לא יותר מ-14.
