_c.jpg "מיק ג'אגר, הרולינג סטונז (צילום: Simone Joyner, GettyImages IL)")
הם באמת ליגה אחרת, משל עצמם. אלביס לא הספיק, ואת הביטלס ייצג כאן על במה רק פול מקרטני יבדל"א, אבל רבים מענקי המוזיקה הפופולרית כן היו פה: ג'יימס בראון ובוב דילן, ריי צ'ארלס ופול סיימון, ניל יאנג ומייקל ג'קסון, לו ריד ומדונה, יו 2 ודפש מוד ועוד רבים ומעולים.
שיאי ההכנסות בהופעות
אבל למותג "הרולינג סטונס", מעבר לנשגבותם האמנותית, יש ערכים שאין לשום אמן פעיל אחר. לרשימת 15 מסעי ההופעות העולמיים הרווחיים בכל הזמנים, הם הכניסו לא פחות מארבעה טורים שונים, יותר מכל אמן אחר, שכולם בזמנם שברו את שיאי ההכנסות. אף אמן חי או מת לא גרף יותר רווחים מהבמות.
מסעם העולמי המלא האחרון, בשנים 2005-2007, הכניס מעל 600 מיליון דולר. זה לפניו מ-1994-1995 התקרב ל-500 מיליון. אגב, יו 2, היחידים שקרובים לדגדג את רווחיות הסטונס, ניצלו את שנות ההיעדרות של "האבנים" מהבמה כדי להוציא ב-2009 את מסע ההופעות הכי רווחי עד כה, שהכניס מעל 700 מיליון. אם הסטונס היו יוצאים כעת לתור עולמי מלא, של כמעט 200 הופעות בכל היבשות, היו שוב שוברים את השיא הזה.
_i.jpg "מיק ג'אגר, קית' ריצ'ארדס, הרולינג סטונז (צילום: Simone Joyner, GettyImages IL)")
מסעם האמריקאי מלפני 45 שנה, מ-1969, הוא הראשון שהציג לעולם הופעות ענק באיצטדיונים כפי שהן מוכרות מאז. מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס חולקים את השותפות החברית, יצירתית, עסקית הכי ארוכה ומניבה בתולדות עסקי השעשועים למיניהם, ואת הופעות הענק, הסטונס המשיכו לעצב ולפתח יותר מכל אמן אחר.
ישראלים מעדיפים את הבלדות שלהם
כמובן, הם מגיעים אלינו אחרי עשורים שבהם התנובה שלהם ככותבי שירים נחלשה, וכבר אינם הלהקה המשפיעה כפי שהיו בשיאיהם הרבים בשנות ה-60' וה-70'. ועדיין, כמופיענים הם אדירים, ויש להם את הזמר-פרפורמר הלבן הכי מחשמל של מאה השנים האחרונות.
ומאידך, הם מעולם לא היו מוכרי תקליטים ואהודים בישראל כמו הביטלס, הפינק פלויד או אפילו הדייר סטרייטס, להקות אנגליות שאלבומיהן מכרו פה עשרות אלפי אלבומים ויותר. הבלוז הקצבי, המטונף והכה סקסי של הסטונס לא ממש התחבר לאוזן הישראלית הממוצעת שאהבה מהם בעיקר את הבלדות.
הרולינג סטונז בהופעה מלאה בפילדלפיה, 2013
לכן, אמרגן שיביא אותם לכאן נוטל סיכון לא מבוטל. מצד אחד, יצמיד לשמו את העבודה עם אמני הבמה הכי מצליחים בתולדות המין האנושי, ותעודת המקצוענות הכי גבוהה שהענף מספק. מצד שני, לא בטוח שההפקה היקרה בעולם תמכור כאן את כמות הכרטיסים הנדרשת לכיסוי העלויות.
בשנות ה-90' האופטימיות, מדונה ומייקל ג'קסון יכלו למכור בישראל קרוב ל-100 אלף כרטיסים, אבל להערכתי ה"סטונס" היום לא יתקרבו אפילו למחצית מזה, וריאלי יותר שרק לרבע. ראיתי אותם לראשונה לפני 24 שנים, בשני לילות מופלאים ברוטרדם. מאז עברה בדיוק מחצית חיי. האם אראה אותם שוב ביוני, בתל-אביב? הלוואי, ואמן.
בק טו לייף: בק חוזר באלבום אקוסטי, ועם הביצוע היפה ביותר באלבום קאברים ל"ולנטיינ'ז דיי"
הוא יהיה פס-קול בתי הקפה בחודשים הקרובים. ולא מעט אנשים עומדים להישבע בשמו שנים. לו היה עמוק כפי שהוא יפה, האלבום החדש של בק היה פשוט מושלם. לזכותו, הוא אכן יפה תואר, וכמעט אי אפשר שלא להתמכר אליו. 12 שנים אחרי מה שנהוג לכנות כ"יצירת המופת האקוסטית" שלו, חברת התקליטים החדשה של בק מקדמת את אלבומו הראשון מזה שש שנים עם שירים חדשים כהמשכו של "Sea change" ההוא.
זה צעד שיווקי לגיטימי, והוא גם מגובה כמעט לחלוטין בקבלות אמנותיות. ב-12 השנה שחלפו מאז, היה נדמה שכוחו של בק ככותב עוזב אותו. הוא הוציא שירים מאוד לא אחידים ברמתם, הפיק אלבומים יפים לאחרים, למשל לשרלוט גינסבורג ולת'רסטון מור, והתעסק בהמון פירושים ליצירות של אחרים, כולל אלבומים שלמים שחזרו ליצירות מופת של הוולווט אנדרגראונד ולאונרד כהן.
אבל מי שהיה אחד הקולות הכי מבריקים ומרתקים של שנות ה-90' והוציא שניים מהאלבומים הטובים של אותו עשור: "Odelay" ו-"Mutations", כבר הפך בשנות האלפיים למי שעיקר שיריו הגדולים בעברו. וזה, כאמור, מלבד אותו "Sea change", שתיעד את התפרקות הקשר בן תשע השנים שבק תיעל לבלדות שהיו יפהפיות צורנית, ולדעת רבים וטובים גם יצירות מופת.
"בנו של" סי צ'יינג', מוצא את בק בתקופה בריאה בחייו האישיים. הוא נשוי לשחקנית מריסה ריביסי, אחותו של ג'ובאני, ויש להם שני ילדים שיילדה אימו של בק. כך שלהבדיל מהשיברון שהוליד לפני 12 שנה את אלבומו הגדול האחרון, ייתכן והחדש דווקא יולד ממלאות ומעושר.
וצריך להחמיא לבק על שהתאפק לא פחות מ-12 שנה. משום ש"סי צ'יינג'" הפך לנוסחה מזוהה, למותג חזק ואהוב, ולבטח כזה שמרבית המאזינים יעדיפו על פני כל הניסיונות האקלקטיים של בק לדבר גם בשפות של אלקטרוניקה והיפ-הופ. ב"סי צ'יינג'", בק, הרבה בזכות עיבודי הנשיפה והמיתר היפהפיים של אביו, ברא אווירה של רוק אקוסטי ומאופק יחסית, שלא הייתה רחוקה, רוחנית, מאלבומי נינוחות אנינה, כמו למשל של "אייר" הצרפתים.
החדשות הטובות הן שב-"Morning Phase", הנוסחה הצלילית אפילו משוכללת יותר. בק סיפר שחש לפני ההקלטות כי אלו "שירי קליפורניה שלי, עם השפעות מהבירדז, קרוסבי סטילס ונאש, גראם פארסונס וניל יאנג". וזה שוב אלבום עם גיטרות אקוסטיות כהות, תופים חמים, וממד זמן שלחלוטין צף מחוץ לשאון הבלות הפופ העכשווית ושייך לעידן האלבומים הגדולים של היוצרים האישיים הבולטים בשנות ה-70'.
שוב, אביו של בק תורם עיבודים שכיף ללכת לישון בתוכם, והכל מכרבל, עוטף, מפנק ומרגיע. האלבום הזה הוא הפוך המוזיקלי האולטימטיבי. למרבה השמחה, יש כאן גם כמה רגעים מוזיקליים נפלאים ממש. בעיקר המחצית השנייה של האלבום החל מ-"Wave" המופלא, שהוא לטעמי היצירה הכי חזקה בו, שהופכת ללא רק מנחמת אלא גם למרתקת עד מכשפת. ל"Turn away" הנהדר יש ארומה דרום אמריקאית שלא שמענו מבק כבר המון זמן, ו-"Blackbird Chain" הוא שיר פופ-גיטרות בנוי לתלפיות.
אז מה חסר כאן: כנראה ששבוע של האזנות אינטנסיביות לא הספיק לי על מנת שהמילים, הלחנים או השירה היפה של בק באמת יגעו בי, יחוללו איזו תנודה פנימית, ולו רטט קל שבקלים. אבל היופי והאסתטיות הצורנית כה כובשים ונדירים, עד ששווה לנסות ולהשתקע בפוך הזה לפחות עד שלהי החורף.
חידושים לשירי אהבה קלאסיים
בק מככב גם באלבום האוסף החמישי של רשת "סטארבאקס" שייצא לשוק ב"וולנטיינ'ז דיי" וכולל שלל חידושים לשירי אהבה קלאסיים. כרגיל בסדרה שחוגגת כמעט עשר שנים, האמנים רובם באים מהמרכז-שמאל של מפת הפופ, והרצף מציע מעין מצע מענג של, בעיקר נוגות אקוסטית ונעימה.
בק פשוט מביא את החידוש הכי טוב כאן, ל"אהבה" של ג'ון לנון, לגמרי ברוח האלבום החדש שלו. גם פיונה אפל נהדרת, כשהיא מבצעת עם אחותה שיר שכתב אנטון קראס, אוסטרי שנודע בעיקר כמלחין סרטו המופלא של אורסון וולס "האדם השלישי".
בן הארפר מכבד מאוד את המלנכוליה המיתולוגית של "Fade into You" של מאזי סטאר, אבל לצד היופי הזה יש כאן לא מעט אכזבות. ג'ים ג'יימס, מנהיג "מיי מורנינג ג'אקט", ובשוטף אלוף קאברים, שרק לאחרונה חידש נפלא שירים של בוב דילן וג'ון דנבר, לא תורם מאום לבוב מארלי.
"ואמפייר וויקאנד", חביבי המבקרים, ניסו לקחת השמאלץ האיטלקי של אנדריאה בוצ'לי ב-"Time to Say Goodbye" לגרוב אלקטרוני רך, שקורס בין מגניבות לעודף רצינות. ושרון ג'ונס וה"דאפ-קינגס" המעולים שלה עושים את סטיבי וונדר מאכזב כמו שאכזב אלבומם החדש שיצא לאחרונה.
אגב, המוצר הזה יימכר רק במהדורות פיזיות ולא דיגיטליות בסניפי סטארבאקס. לפני שנים, הרשת ניסתה למסד את חברת התקליטים שלה במגעים עם אמנים כמו פול מקרטני וג'וני מיטשל. היום נדמה שהאוסף היפה-חלקית הזה הוא בעיקר כלי מבסס תדמית ומותג ופחות מקור להכנסות. ועדיין, את אלבום בית הקפה של החורף גנב להם המבצע של הרצועה השלישית והכי טובה באלבום, בק.
