בקיץ 2005 מיסי אליוט סימפלה את חואן אטקינס, סנדק הטכנו הדטרויטי, לשיר "לוס קונטרול", ובכך סומנה נפילת הפור: האיחוד של האלקטרוניקה הלבנה/אירופית וההיפ-הופ השחור/אמריקאי, שמראש לא היו אמורים להתפצל, הוא-הוא הקו המוביל של הפופ העולמי לשנים הקרובות.
לא סתם סטייה מורחבת- אופקים של טימבאלנד והנפטונז, אלא בסיס טריוויאלי לתרבות המצעדים. ומאז באמת כולם יישרו קו: עליית המינימל הקבילה להשתלטות הקראנק, פי.דידי הזעיק את פליקס דה האוסקט, ובשנתיים האחרונות כולנו ראינו מה קורה עם אייקון וקלי רולנד וכל שאר גיבורי האורבן ששמו פעמיהם אל הקיץ של איביזה.
דיוות קלאב מימים ימימה
אבל בכל הגל הזה, יש רק אחת שבאמת יכולה לעשות את זה מבלי שנטיח בה האשמות חמורות בדבר גחמה אופנתית או התמסחרות גסה: קליס רוג'רס, כוהנת הסקס של "מילקשייק", הפליגה בספינת הדגל הזו עוד מימים ימימה. היא עבדה עם ריצ'רד אקס וטימו מאס עוד ב-2003, היא זרמה עם ביורק ובייסמנט ג'אקס(קס) ודיפ דיש כשמיסי עדיין העלתה באוב את ביג דדי קיין, היא הוכתרה כדיוות קלאב בלונדון ובפאריז עוד בימים שמסטרקרפט לא היו חולמים לארח את נורייגה.
ולכן "Flesh tone", אלבומה החדש והחמישי במספר, היווה בשורה כמעט מתבקשת: איש לא הופתע כשצצו הדיווחים על הקלטותיה עם דיוויד גואטה ושאר האירופאים חובבי ה$$$. יתרה מזו: "א-קפלה", הסינגל הראשון מתוך האלבום, לא הוביל אף זקיפת גבה למרות הקליפ המ-ט-ו-ר-ף וקכ"ז הבי.פי.אמים שלו. אט אט דלפו שמועות מרגשות על השותפים של קליס למסע החדש שלה, אחרי שבאלבומה הקודם נחלנו אכזבה יחסית, בחסות מקס מרטין (בריטני המוקדמת, בקסטריט בויז וכו') ותספורת מכוערת פצצות.
סטיילינג שמותיר את ליידי גאגא בחזקת הילדה המפגרת שהיא
אז עכשיו מגיע האלבום המלא, חמוש בארט לא מהעולם הזה וסטיילינג שמותיר את הגאגא בחזקת הילדה המפגרת שהיא, ולקליס המסכנה יש אוקיינוס של ציפיות בו עליה לשוט בבטחה. ובכן, היא לא טובעת: עם הקול הסדוק והייחודי, ועם וויל.איי.אם - אחד שיודע משהו על ניצול כלכלי של לובן אלקטרוני אקסטטי - על כס המפקד, מדובר באלבום טכנואידי נוקשה ומוקפד, מטוהר יחסית מצ'יז ופילר, וחוץ מהסינגל המוביל יש בו עוד כמה שירים שווים - למשל הסינגל הבא "22nd century", ו"סונג פור א בייבי" הנועל (יש כאן רק 9 שירים, כולל אינטרו אייטיזי שווה למדיי).
מצד שני, נגוזו הציפיות לפצצה המתוחכמת שתרוצץ אונות ותופי אוזן. השמועות על שיתופי פעולה עם דיפלו ולה-רו פינו את מקומן לוולגריות של דיוויד גואטה ובני בנאסי, ולפיכך חלק הארי של האלבום אכן נשמע כמו ערב חלש ב"מנטאל" ב-2007.
על רקע השרלילות שעברו ליורו-דאנס במקום להתחרמן על סקרצ'ים
מעט בהמי בחלקו - מדובר, סך הכל, באמזונה אגרסיבית למדיי - "flesh tone" לא הולך להמליך את קליס מחדש לקיסרית העתיד של האר נ' בי. על רקע שאר השרלילות שעברו לעשות יורו-דאנס במקום להתחרמן על סקרצ'ים (ראה ערך קישה וקייטי פרי), סביר להניח ששוב ייבלע אלבומה בלי להותיר אחריו להיטים קלאסיים שיעטרו פרומואים וחתונות. אבל אם הוא רק שלב בדרך, ניצן זהיר של צמיחה, ובאלבום הבא קליס כבר תפדה את הז'יטונים האגורים בתחתוני הסייבר שלה- יכול מאוד להיות שאנחנו בדרך לניצחון.
ברסמי, המעבר ללייבל של וויל.איי.אם לא מבטיח גדולות ונצורות בסעיפים של תחכום או מקוריות. ובכל זאת: קליס כבר המציאה את עצמה מחדש גם אחרי כישלונות מהדהדים (אלבומה השני למעשה מעולם לא הופץ בינלאומית במלואו מחוסר עניין), והיא עדיין אחד הקולות המקוריים והבלתי- מתפשרים שידעה תעשיית הפופ האמריקאית בעשורים האחרונים. בואו לא נלחץ עליה, אולי עוד יתממש הנדר הקדוש.
וגם אם לא, אגב, הויז'ואל מנחם בקלות יתרה: בחסות ג'ון "ראנקין" וואדל, אחד הצלמים הבריטיים החשובים בעולם, קליס ממצבת את עצמה ללא קושי כמוזה הגדולה והאמיתית של המפגש בין עולמות המוזיקה והעיצוב, אייקון שלא נראה כמותו מאז גרייס ג'ונס אולי. רקמות השריר הקרועות המתוות את הקונספט החולני של הקמפיין הנוכחי שלה עלולות להיות התקווה האדומה הגדולה שאנדי וורהול חלם עליה. הווה אומר, אל תסתפקו באם.פי.3 - שווה להסתכל קצת על הקנקן, ולא רק ללגום בשקיקה את הוודקה-רדבול שבתוכו.
>> מי מסכן את הראל סקעת באירוויזיון? ביקורת על חצי הגמר; הלהקה החדשה של ליאם גלאגר מ"אואזיס" היא "Beady Eye", ללא נואל גלאגר