דניאלה ספקטור היא אמנית של מכלול העולה על סך חלקיו. אלבום הבכורה שלה, שכולל את להיט הרדיו, "הכוכב הזה מת", הוא מהאלבומים הממכרים, שיגרמו לכם להאזין לו שוב ושוב.
הקול של ספקטור מיוחד ויפה, אבל לא היה עומד בזכות עצמו ללא חומר נכון. כתיבת הטקסטים שלה לא בוהקת למרחקים, גם אם מצליחה לעשות את העבודה. גם נגינתה לא מהממת, אם שומעים אותה נטו. אבל כשמחברים את כל הדברים האלה יחד התוצאה מופלאה. השלם שנוצר הוא לא פחות מיפהפה.
בשמיעה ראשונה, הקול הגבוה והדק של דניאלה ספקטור מזכיר את זה של אפרת בן-צור. לעתים אפילו את זה של אפרת גוש. אבל האזנה אמיתית לשירה של ספקטור מוכיחה שהדמיון מינורי למדי. למרות מנעד קולי מוגבל יחסית, שמתפקד כמעט רק בתחום ה'גבוהים', ספקטור יודעת להשתמש בקולה בצורה שהיא גם עשירה וגם מדויקת. להעביר דרכו רגש, לטעון אותו בניואנסים, לתקשר באמצעותו את המסר למאזין.
מצליחה למקסם את יכולות הקול שלה על גווניו
בניגוד להפקות ישראליות רבות, בהן ה-vocals נמצאים קילומטרים לפני הנגינה, ספקטור יודעת מתי לקחת את הקול קדימה ומתי להרחיק אותו לאחור. מתי להעביר אותו נקי ומתי לסנתז. מתי לשיר רגיל ומתי לשחק איתו. שוב ושוב היא מצליחה למקסם את יכולות הקול שלה על גווניו, להעביר בו סאב-טקסט לצד טקסט.
אלבום הבכורה של ספקטור הופק על ידה, למעט עזרה נקודתית של אחרים בכמה מהשירים. והעובדה שמדובר כאן ב-"One Woman Show" כמעט לחלוטין, הופכת את האלבום הזה להישג אפילו עוד יותר גדול: זמרת-יוצרת (סינגר-סונגרייטר) שמפיקה בעצמה את אלבום הבכורה שלה ומגיעה לתוצאה מרהיבה. ומעבר לכך שהיא מרהיבה - אין בה בוסר. ולא רק שאין בוסר - הכל מרגיש כל הזמן מאוד בנוי, מחושב, מדוד ומנומק. אין כאן מקריות. כל תו מרגיש שהוא יושב בדיוק איפה שהתכוונה שישב. כל כניסה או יציאה של כלי מתוזמנת במחשבה. כל ניואנס קולי נמצא איפה שהוא נמצא לא במקרה.
ספקטור מציגה את עצמה כאן לא רק כזמרת, נגנית ומלחינה מוכשרת - אלא גם כמפיקה מוזיקלית מעולה. "דניאלה ספקטור" הוא מסוג האלבומים שבכל שמיעה מתגלה בו משהו חדש. עוד תזמור מדויק, עוד בחירה מחוכמת לשילוב של כלי או קול. השכבות רבות, אבל לא עמוסות או מעמיסות. מי שיתעמק יגלה בה עולם שלם.
מעבירה רגש בצורה הכי מדויקת
ובעולם השלם הזה יש כמה מוטיבים בולטים. אחד מהם הוא ההסתכלות. ספקטור מסתכלת על המציאות מהצד, מנסה להבין אותה ולתרגם אותה לשפתה שלה. בשלושת השירים שפותחים את האלבום, למשל, יש שימוש בפועל ר.א.ה., וגם בשירים שבאים לאחר מכן יש הסתכלות - פנימית וחיצונית כאחד. מצבים נפשיים ב"זה הזמן" ותמונות רחוקות, על סף הדמיוניות ב"הדוב הלבן הגדול". השיר הרביעי בדיסק, "ארובות ואוטובוסים", עסוק כולו בהסתכלות של הכותבת על מקום זר בו היא מבקרת.
ההתעסקות ברגש היא מוטיב נוסף כאן. לא בצורה הבנאלית, ששומעים בכל שיר שני ברדיו, אלא יותר במיקום של הרגש, במידה שלו, בגבולות הפנימיים שלו. ההמחשה לכך היא פחות טקסטואלית ויותר מוזיקלית. אותו איפוק מדוד בהפקה שהוזכר קודם לכן מלמד עד כמה חשוב לספקטור להעביר בצורה מדויקת מבחינה מוזיקלית את הרגש - סוגו וכמותו.
מהדהדת חזק את יונה וולך
מוטיב שלישי שבולט הוא המקומות הזרים. ספקטור היא תיירת במקומות אחרים, רחוקים. היא מתרשמת מהם, מצלמת אותם בעיניה ובעיני רוחה ואז הופכת אותם לשיר. כבר בשיר השני באלבום אנחנו מבקרים בהירושימה, גם אם לא מדובר בביקור פיזי במקום הנורא ההוא. "ארובות ואוטובוסים" משדר אירופה. החל מהתוכן שלו, שברור שמתאר עיר זרה ("יש שם ארובות אוטובוסים / עיר גדולה שעטופה ביערות") ואולי אפילו טיול מאורגן בה ("אך אי אפשר לחמוק מהקבוצה"), דרך הלחן והביצוע הקודר, האפלולי והגשום, כלונדון ביום קר במיוחד, ועד מקהלת המהמהמים שבסוף, שמזכירה מקהלת נזירים בטקס כנסייתי. ב"זה הזמן" ספקטור מספרת על ספינות ששבות ו"הדוב הלבן הגדול" נשמע כמו חלום דמיוני או תמונה מהקוטב הצפוני. מסע למקום אחר, בכל אחת מאפשרויות אלה.
בשליש האחרון של האלבום עוברת ספקטור להסתכלות פנימית יותר מאשר חיצונית. בשני השירים הלפני אחרונים, שמהדהדים בעוצמה את יונה וולך, היא עוסקת לגמרי בפנים. "ציפור ביד" עוסק בסוג של בעיות זהות או פיצול אישיות. משהו בתוכה שהוא לא באמת היא (וגם לא באמת לא היא), שלא נותן לה מנוח. הקונספט ודימוי הציפור מזכירים כמובן את "בעיות זהות" של וולך, על גבול הפרפרזה. "לישון בלעדי" מזכיר את "כשתבוא".
סאונד חלומי, הזייתי, טריפי
שיר הסיום, "גני גנים", צ'יל-אאוטי באופיו, מתחבר ל"הכוכב הזה מת". שיר שכולו 11 מילים: "בואי אל גני גנים / תראי / טבע שלי / והנה אני / גדל פרא", המבוצעות בחמש וחצי דקות של סאונד חלומי, הזייתי, טריפי, שמעביר מוטיבים של טבע, יער אפלולי או שדה - כמו זה בו מצולמת ספקטור על העטיפה ובחוברת האלבום. וזה יפה. יפה מאוד. אך השיר היפה ביותר באלבום, לטעמי, הוא "זה הזמן", שגם יצא כסינגל שני ממנו. למעשה, הוא כל-כך יפה, שאני לא בטוח שיש לי מלים קולעות לתאר אותו כראוי.
בהופעתה האחרונה של ספקטור, שהתקיימה לפני כמה ימים באוזן-בר בתל אביב והיתה סולד-אאוט, היא ציינה ש"זה הזמן" לוקח אותה בחזרה למי שהייתה לפני שש שנים ונתנה לו יופי של ביצוע. כשהשיר הסתיים לא היה ספק - הכוכב הזה אולי מת, אבל הכוכבת הזאת רק מתחילה לחיות.