זה היה ערב תרבותי. הקהל שהגיע לתיאטרון ירושלים נכנס לאולם המכובד בצורה תרבותית, וגם יצא ממנו כך, בנימוס וללא דחיפות. המקומות היו מסומנים. האנשים היו לבושים יפה. גם כלת השמחה, רונה קינן שעל הבמה, התלבשה בצורה אלגנטית: מכנסיים מחויטים, ווסט מסוגנן על חולצה מכופתרת. מסביבה שורה ארוכה ומכובדת של נגנים וכלים – גיטרות, פסנתר, כלי נשיפה וכלי מיתר. אפילו נגן אקורדיון צץ באמצע. יותר תרבותי מזה?
מאז שיצא "שירים ליואל", אלבומה השלישי של רונה קינן, הדיבור הרווח הוא שמדובר ב"יצירת מופת", משהו ברמה אחרת ממה שאנחנו מכירים. גם מי שלא מסכים עם הנחת ה"מופת" (כמוני) לא יתקשה להודות שמדובר באלבום ייחודי, מעניין ומהנה. אלבום עשיר מבחינות רבות, טקסטואלית ומוזיקלית.
כאשר נדרשים להעביר את שירי האלבום לבמה, העושר המוזיקלי הזה אינו מאפשר גמישות. לכן, מי שכבר הספיק להאזין ל"שירים ליואל", בזמן הקצר שעבר מאז יצא, וכבר גיבש עליו דעה, יודע בדיוק למה לצפות מהמופע. מי שאהב את הדיסק, לבטח יאהב גם את ההופעה שלו, שהיא בעצם העמדת האלבום על הבמה, אחד לאחד, ללא כל שינוי.
לפעמים הכפילות הזאת מפריעה, בעיקר למי שמחפש ערך מוסף מעבר להאזנה חוזרת לשירים שכבר שמע באלבום. בערך חצי מההופעה עבר עד שמשהו ממש הצליח לחדור עמוק לבפנים ולייצר את הבדל הבלתי-אמצעיות. זה קורה כשקינן מישירה מבט ושרה: "אבא שלי טיפס על סולם ושכח איך לרדת / מאז הוא לא בא לבקר כבר יותר" ("סולם 2"). הרטט שהיא שולחת לגוו הצופה באותו הרגע הוא מאותם הדברים שעושים את ההבדל, שנותנים תחושה יותר אנושית ופחות מתוזמנת ומתוזמרת.
רוב הזמן המופע באמת מרשים מאוד, לאור המורכבות והקושי הכרוכים בהעמדתו על הבמה. קינן מצליחה להעביר אותו בצורה חלקה. היא ניצבת על משטח מוגבה בקדמת הבמה, מנגנת על גיטרה אקוסטית ומפליאה בשירה עם קולה הענוג. כשפה ושם מגיע שיר עם קצת יותר קצב, כזה שהתופים בו דומיננטיים יותר מהאקוסטית, יש גם סימן לניצוצות החשמל שקצת חסרים ב"שירים ליואל", יצירה שהיא תכופות רגועה ומנומסת מדי, בניגוד בולט לדמות עליה התבססה, אביה עמוס קינן.
לאחר שקינן וההרכב שלה מסיימים לנגן את כל האלבום, מתחיל החלק השני של המופע. זה הזמן לצ'פר את הקהל שישב עד כה בנימוס ומחא כפיים לשירים החדשים והכמעט לא מוכרים. עכשיו קינן שרה משיריה הותיקים יותר, דוגמת "הקול שקורא לי" ו"מבול". שיר אחד, "הריקוד המוזר של הלב", היא מבצעת עם הרכב חלקי. שיר אחד לבד - "עיניים זרות" בביצוע שהמינימליזם עושה לו טוב, ומתישהו גם ההרכב המלא חוזר לבמה כדי ללוות אותה.
העושר המוזיקלי הזה משביח את השירים הישנים ומביא אותם למקומות מעניינים. גם המכובדות שהוא מספק להם מתאימה לקונספט של הערב, שנסגר לאחר שעה ומשהו בביצוע חוזר של אחד משירי "יואל", כדי להזכיר את הסיבה שלשמה התכנסנו.
נעים לראות את רונה קינן בסיטואציה הזאת. הזמרת שבתחילת הקריירה שלה נהגה לעמוד על הבמה של תיאטרון תמונע הקטן בתל-אביב כעלה נידף והקרינה חוסר ביטחון למרחקים, פותחת היום את פסטיבל ישראל בירושלים ומצליחה לשלוט היטב בהצגה המורכבת הזאת.
למרות שהנגנים שמסביבה הם קליברים אמיתיים, ביניהם: עדי רנרט, יובל שפריר וערן וייץ, הם לא מאפילים עליה ועל הקסם האישי שהיא מקרינה לקהל שבאולם. כאשר משלבים את הנוכחות המרשימה הזאת עם המוזיקה היפה שהיא יוצרת ומבצעת בכישרון רב, מבינים שבמוזיקה הישראלית של היום רונה קינן היא לא פחות מסוגה עילית.
רונה קינן, "שירים ליואל – המופע". תיאטרון ירושלים, 24.5.09